עובדה מעניינת היא כי דווקא בקיבוצים, ביישובים שיתופיים הממוקמים בפריפריה ומונים לכל היותר מאות ספורות של חברים, נוסדו מוזיאונים בשלב מוקדם ובקנה מידה רחב יחסית לאלה שהוקמו במרכזים האורבניים בארץ ישראל. בתקופה שבין שנות ה-30 לשלהי שנות ה-60 הוקמו קרוב ל-50 מוזיאונים בקיבוצים, מוזיאונים לטבע ולארכיאולוגיה, מוזיאונים לחקר השואה ומוזיאונים לאמנות.

צמיחתם של מוזיאונים לטבע ולארכיאולוגיה בקיבוצים ניתנת לפירוש ברוח הזמן: הארכיאולוגיה היתה למדע המשמעותי ביותר בכינון הזהות הלאומית בארץ ישראל ומבחינה זו דומה היה מעמדה ללימודי ההיסטוריה בכינון הלאומיות הגרמנית. בקיבוצים נוסדו חוגים מקומיים לארכיאולוגיה ולידיעת הארץ, נערכו טיולים וחפירות מקומיות שהניבו אוספים שהוצגו וצמחו בהדרגה למוזיאונים. מוזיאונים אלה נתנו מענה לצורכי התקופה באישוש זיקה של המתיישבים לעבר קדום מאז ימות התנך ולביסוס תשתית היסטורית הקושרת בין עם לארצו, כחלק מתהליך בניין האומה. ההתמקדות בנושא ובעבר משותף סייעה לגשר על השונה והמפריד וליצור פרספקטיבה קולקטיבית של אחווה ועניין משותף בין תושבים שהגיעו מארצות מוצא שונות. בהתוודעות לטבע ולארכיאולוגיה היתה גם משום התמודדות עם תחושת הזרות של המהגר ואמצעי ליצירת תחושת בית בסביבה לא מוכרת, בארץ לכאורה קרובה (כחלק מזיכרון קולקטיבי יהודי) אך שונה מכל מה שהעלה הדמיון בגולה. פריטים שונים בטבע זוהו, קושרו לשמותיהם התנכיים וקבלו משמעות היסטורית ומיתית בתרבות הישראלית המתהווה. הנגישות המקומית לפרטי ארכיאולוגיה סייעה לנפיצותם של המוזיאונים – ממצאים ארכיאולוגיים ואוספי טבע לוקטו בסביבה הקרובה וכונסו באתר אחד ביוזמת חברי הקיבוץ.

רוב רובם של המוזיאונים שנוסדו בקיבוצים הם אכן מוזיאונים לארכיאולוגיה ולטבע. הראשון מבין המוזיאונים בהתיישבות, "בית גורדון", שהוקם בדגניה א' (1935), כינס אוספים של טבע, חקלאות ואף כלל פינת זיכרון לדמותו של א"ד גורדון, איש רוח והוגה מקומי בעל שיעור קומה שפיתח תפיסה רוחנית של עבודת האדמה והיווה מופת לחלוצים בעשורים הראשונים של המאה העשרים.

מוזיאונים ספורים בלבד נוסדו לתולדות השואה והראשון שבהם נוצר שנים ספורות לאחר מלחמת העולם השנייה, עם הגעתם לארץ של פליטי המלחמה וקבוצה של לוחמי מרד גטו ורשה. קבוצה מלוכדת זו ייסדה את קיבוץ "לוחמי הגיטאות" וב-1951 חנכה את "בית לוחמי הגטאות ע"ש יצחק קצנלסון". המוזיאון הפך מוקד לחינוך, מחקר, עצרות זיכרון המוניות והיה מוסד מרכזי בנושא השואה והמרד עד להתבססותו של מוזיאון "יד ושם" בירושלים בשנות ה-60שהוקם ע"י המדינה בעקבות חוק כנסת.

ניתן לאבחן קטגוריה נוספת של מוזיאונים שנוסדו בקיבוצים, מוזיאונים להתיישבות, אלא שתקופת ייסודם מאוחרת הרבה יותר. עד לשלהי שנות ה-60 לא רווחה הנטייה לגניאולוגיות ולביסוס מיתוס הראשונים ופריחתם הנרחבת של המוזיאונים להתיישבות התרחשה, בעיקרו של דבר, בזמן שלאחר מלחמת ששת הימים (1967). לאחר תקופה זו ניתן לאתר תהליך מיסוד ממלכתי נוסף של תרבות לאומית שהתבטא בהקמת מונומנטים ובהפקת חגיגות יובל. סגנון החיים של המתיישבים ו"שימור המורשת" הפך לחלקת מהבניית התרבות הלאומית.

כיצד ניתן להסביר את הקמתם של המוזיאונים בקיבוצים? בעבר התמקד הדיון בשאלה זו בפעולת היחיד, "המשוגע לדבר". כך למשל, הקמת המוזיאון לאמנות בקיבוץ עין חרוד במחצית השנייה של שנות ה-30 הוסברה בכוח דמותו הכריזמטית של האמן המקומי, חיים אתר, יוזם המוזיאון ומייסדו.

'את הקמתם ואופיים של המוזיאונים בארץ יזמו וקבעו "המשוגעים לדבר"' [דגש במקור] – פסקה יהודית קול-ענבר במחקרה החלוצי שהוקדש לנושא "תולדות המוזיאונים בארץ עד קום המדינה כביטוי לחזון הציוני" (1992). מתוקף תפקידה כממונה על תחום המוזיאונים במשרד החינוך והתרבות (1972-1994) התוודעה קול-ענבר ל"משוגעים לדבר" מהדור הראשון והשני של מייסדי מוזיאונים בישראל ומסקנות מחקרה עולות בקנה אחד עם רוח האתוס הציוני המכונן של מוזיאונים אלה. הדינמיקה של הקמת המוזיאונים הוצגה במחקר כמקבילה לאופי מימושה של הציונות בכללותה, מרעיון למעשה ה"נישא על כתפי החלוצים שבנו את הארץ יש מאין, עם הרבה מעוף, מסירות, אידיאלים והקרבת הפרט למען הכלל." (שם).

מיתוס ציוני רווח מהדהד בסיפור תולדות המוזיאונים כיוזמה של יחידים, המעלה על נס את מפעלו של החלוץ הבודד. אין בכך רק משום המצאה מקומית אלא גם שיקוף של מגמה כללית, אוניברסלית. התפיסה המודרניסטית פיתחה וביססה את מושג האינדיווידואל שהשתלב היטב ברעיונות המובילים של מוסד המוזיאון. למשל, דמות היזם האותנטי נחשבה עד לאחרונה לגורם הכרחי ומספיק להנעת מהלך הקמתם של מוסדות כגון מוזיאונים.

על אף שהמאמר עוסק במוזיאונים בישראל יסבר את האוזן סיפורו של מוזיאון בגרמניה, המוזיאון בהאגן, שתולדותיו מלמדים כי היזם היחיד הוא אולי גורם הכרחי אבל בוודאי לא מספיק לשרידותו של מוזיאון. אוסטהאוס, מייסד המוזיאון בהאגן, היה "משוגע לדבר" מהסוג הנדיר, עם קרקע, אמצעים לבניית תשתיות וממון לרכישת אוסף ככל שחפץ. המוזיאון שעליו חלם אכן הוקם ואף פעל תקופה קצרה יחסית, פחות מעשרים שנה. המוזיאון בהאגן גווע על אף הצלחתו, משום שקרקע גידולו - רשת של הקשרים מקומיים, היסטוריים וחברתיים, דיאכרוניים וסינכרוניים, לא חפצה בו ולא היתה ערוכה לקלוט אותו גם לאחר שהוקם.

ודוגמא נוספת הלקוחה מההקשר הישראלי: הקמתו של המוזיאון בקיבוץ לוחמי הגיטאות שהוזכר כאן, להנצחת השואה והמרד, התאפשרה לא רק משום קיומו של "משוגע לדבר", יצחק (אנטק) צוקרמן. המוזיאון נוסד גם משום שהתנועה הקיבוצית המסוימת שאליה השתייך צוקרמן ("הקיבוץ המאוחד") ראתה חשיבות באימוץ הזיכרון של השואה והמרד למערכת הסמלים התנועתית שלה. ההחלטה על קיום עצרת שנתית ללוחמי הגטאות לנוכח מבנה המוזיאון ובתאריך קבוע, נשאה מלכתחילה אופי תנועתי והחלטה זו הקדימה בשנתיים את ההכרעה בכנסת לציון יום הזיכרון לשואה ולגבורה (1953). הרעיון לקשור את יום הזיכרון למרד, תאריך פרוץ מרד גטו ורשה, ליום העלייה על הקרקע של קיבוץ לוחמי הגטאות, עלה מתוך הנהגת הקיבוץ המאוחד. בתנועה קיבוצית נוספת, "הקיבוץ הארצי השומר הצעיר" פעל אבא קובנר, משורר והוגה כריזמטי שהיה גם הוא "משוגע לדבר". הוא ביקש כל חייו להקים מוזיאון לזכר השואה והמרד בתנועתו ותכנן כ-16 תוכניות למוזיאונים שלא מומשו. הוא לא זכה לשיתוף פעולה מסביבתו ואת רעיונותיו יישם במוזיאונים אחרים, מחוץ לקיבוצו ולתנועתו, בישראל ובארה"ב.

נראה כי ההקשר המוסדי, הרעיוני, הפוליטי והחברתי הוא בלתי נמנע והוא משמעותי במיוחד באשר למוזיאונים קיבוציים: הפרוטה אינה מצויה בכיסו של מייסד המוזיאון, גם דמי נסיעה לתל-אביב מחייבים פנייה למזכיר הקיבוץ, הקרקע אינה בבעלותו של היזם ובאשר לשעות עבודתו, אפילו על כך ההחלטה לא נתונה בידו.

השאלה עולה באורח המובהק ביותר בהקשר של מוזיאונים לאמנות שנוסדו בקיבוץ ועל-ידי חברי קיבוץ. מה למוזיאון לאמנות ולחברה שוויונית כקיבוץ? נדמה שלא קשה לבסס הקשר רעיוני חברתי להקמתם של מוזיאונים לטבע ולארכיאולוגיה וגם מוזיאון לתולדות השואה והמרד יכול להיות מוסבר במונחים היסטוריים וחברתיים. מוזיאון לאמנות מהווה חריג במובן זה שלא כמו המוזיאונים לארכיאולוגיה ולטבע, אין הוא תופעה "אורגנית" הנטועה באידיאולוגיה של המעשה והזמן של הציונות. למוזיאונים לאמנות אין בדרך כלל עוגן ביצירה האמנותית המקומית ואוספיהם אמורים לכלול אמנות בינלאומית הנצברת במשך שנים. אוסף אמנות מתרכז בדרך כלל במרכז אורבני, במטרופולין, והאמביציה לבנות מוזיאון לאמנות אופיינית למדינות בעלות מעמד ועוצמה. במאה ה-19 נוסדו מוזיאונים לאמנות גם בערים בינוניות באירופה בהקשר של צמיחת הבורגנות או כחלק בלתי נפרד מהמאמץ לבנות זהות קולקטיבית של קהילות ספציפיות. גם בארץ ישראל הוקמו מוזיאונים לאמנות בערים הגדולות, "בצלאל" בירושלים (שראשיתו ב-1906 אך למעשה נפתח ב-1925) ו"בית דיזנגוף" בתל-אביב (1931). מוסד המוזיאון לאמנות אינו רווח בדרך כלל בקהילת מהגרים המונה מאות ספורות והממוקמת באזורי פריפריה.

בהנחה שמוסדות כמוזיאונים לאמנות כרוכים בתשתית ארגונית וכלכלית כלשהי נשאלת השאלה, מה היו הנימוקים הרעיוניים והחברתיים להקמתם ומה היה מצע השיח הפוליטי שאיפשר ליחידים לגייס הסכמה רחבה לכינון מוזיאון לאמנות. להקשר המוסדי שני היבטים, רעיוני אידיאולוגי וכן, ארגוני כלכלי.

נדמה לכאורה שהקיבוצים עשויים מקשה אחת אך למעשה התקיימו ארבע תנועות קיבוציות שהיו שונות זו מזו בתפיסתן את יחסי יחיד וחברה וכל אחת מהן פיתחה חזון חברתי נבדל משלה. דיון ספציפי בשאלת הקמתם של מוזיאונים כרוך בהבנת התפיסות השונות של התנועות הקיבוציות בארץ ישראל ובירור יחסן השונה לאמן, ליזם ולהקמת מוזיאונים. במסגרת מאמר זה לא ניתן יהיה לבאר את אופיין של התנועות הקיבוציות אך חשוב לציין כי בתנועות השונות התגבשו דפוסים שונים של זיכרון קולקטיבי, התעצבו אמצעים מגייסים והתפתח מצע מגוון של סגנון ואורחות-חיים שדרכם חלחלו והתנהלו ערוצי תקשורת בין הפרט לחברה. ההבדלים בין התנועות ניכרים בנושאים כגון בנין אנדרטאות, שימוש בכרזות, פרסום ספרים, תרבות זיכרון וייסוד מוזיאונים.

מוזיאונים לטבע ולארכיאולוגיה נוסדו בארבע התנועות הקיבוציות אך רק בשתיים מהן נוסדו מוזיאונים לאמנות. שתי תנועות אלה הן שגם הקימו רשת נוספת של מוסדות תרבות כגון הוצאת ספרים ובית דפוס.

הראשונה היא תנועת הקיבוץ המאוחד, בתחומה נוסד המוזיאון הוותיק לאמנות בעין חרוד כבר בשנות ה-30 וכן נוסד בשנות ה-50 מוזיאון לאמנות נוסף, בקיבוץ אשדות יעקב. שני המוזיאונים נוסדו ביוזמה של חברים מקומיים ונאגר בהם אוסף אמנותי של אמנים מחו"ל ומישראל שנאסף על-ידי חברי הקיבוץ. גם כיום פעילים שני המוזיאונים בתחומי האמנות העכשווית ואוסף המוזיאון בעין חרוד כולל כ-16,000 פריטים. שני המוזיאונים נוסדו על-ידי חברים שמוצאם בעיירות מזרח אירופה שבהן לא רווחו מוזיאונים ואולמות קונצרטים. אלה היו בנים למשפחות קשות יום של בעלי מלאכה וסוחרים זעירים שחלקם פנו לציונות בעקבות טראומה של פוגרומים (שביצעו האוקראינים ביהודים בהנהגת פטליורה ב- 1919) ותחושה של חוסר מוצא.

התנועה השנייה, "תנועת השומר הצעיר", בה נוסדו עד לשלהי שנות ה-60 שני מוזיאונים (בשנות ה-50 וה-60) בעקבות תרומות של אוספים פרטיים מחו"ל. חשוב לציין כי תנועת "השומר הצעיר" היתה במהותה תנועה אליטיסטית שדגלה בקולקטיביזם רעיוני בעוד שלתנועת "הקיבוץ המאוחד" היתה אוריינטציה של תנועה המונית והיא התנגדה לעירוב שבין מפלגתיות לקיבוץ.

שני הקיבוצים של "תנועת השומר הצעיר" שלהם נתרמו אוספים הם קיבוץ הזורע וקיבוץ ניר דוד. מוצאם של חברי קיבוץ הזורע למשל, במשפחות מבוססות בגרמניה, הם התחנכו בתנועת הנוער היהודית "וורק-לויטה" ועלו לישראל בעקבות עליית הנאציזם. מטבע הדברים היה להם קשר עם האליטה של יהדות גרמניה ואחד המקורבים לתנועה, ישראל וילפריד מברלין, הוריש בצוואתו לחבריו בקיבוץ את אוסף אמנות המזרח הרחוק ומצרים שאסף במשך שנים וכן סכום כסף להקמת מוזיאון (הוא נהרג כשהופל המטוס שבו היה מאש הגרמנים מעל למפרץ ביסקאיה בשנת 1943)). הקשר דומה לנסיבות הקמתו של המוזיאון לארכיאולוגיה ים תיכונית בניר דוד, שאוספיו נתרמו בשלמותם לקיבוץ בשנות ה-50 המאוחרות על-ידי דניאל ליפשיץ, חבר התנועה בציריך שהתגורר בקיבוץ תקופה קצרה בימי נעוריו. האם היו קמים מוזיאונים אלה בקיבוצי תנועת "השומר הצעיר" גם לולא נתרמו האוספים? נראה הדבר כי התשובה היא שלילית.

ארבעת המוזיאונים לאמנות שנוסדו בקיבוצים פעילים גם כיום וכן פעיל מוזיאון לאמנות נוסף, שנוסד בשנות ה-80 בקיבוץ בר-עם. המוזיאונים, וייסוד גלריות בלתי-מסחריות לאמנות בקיבוץ המציגות אמנות עכשווית מהווים מרכיב משמעותי בפעילות האמנותית הכוללת, מעל ומעבר לאחוז היחסי של אוכלוסיית הקיבוצים בישראל.
ייסוד מוזיאונים בקיבוצים הוא נושא מרתק משום שהוא מבליע בתוכו את מערכת היחסים שבין תרבות לחברה ונוגע בהקשר האקוטי של הגבולות שבין המרחב של היחיד ורשות הציבור.

בחזרה לראש הדף