רוחות רפאים

בעקבות ג'סלין פקס

כשמוסד המוזאון עוד היה בחיתוליו, אי-אז לפני מאות ספורות בשנים, הוקדש אולם מרכזי בתצוגה לאוסף דיוקנאות והוצגה בו שורה ארוכה של אישים נודעים מהיסטוריה רחוקה וקרובה, פילוסופים, מצביאים, מדינאים ושאר אנשי מופת. המוזאון שם לו אז למטרה לחנך את העם לערכים נעלים ומה טוב יותר מהצגת הדוגמא האישית, באמצעות דיוקנאות, מופת שיש בו משום התוויית דרך. פסלי שיש וברונזה נישאו על כן ועל קירות מצופים בבד משי יקר תלו ציורים מצויירים בצבע על בד ועל עץ, דיוקנאות מייצגים של אישים שעשו את ההיסטוריה ואת עולם המחשבה.

גם "ג'סלין פקס" על שני פרקיו, המיצב של דב אור-נר וג'וזיאן ונונו במשכן לאמנות עין חרוד (1999-2000, 2003-2004) מציף את הצופה בדמויות, דיוקנאות של אישים במאה ה-20 שהשפיעו על צמתי-מפתח חשובים והטביעו חותם על תפיסת עולמנו. אלא ששורת הדמויות בחללי התצוגה העתיקים הציבה מהלך שונה לחלוטין מזה שמציבה קבוצת הדמויות המככבת ב"ג'סלין פקס".
אם בעבר הרחוק עיגנו הדיוקנאות הכבודים תשתית יציבה של עולם ערכים סדור ועקבי והשתלבו בפרוגרמה של בניית זיכרון קולקטיבי "מחנך" ומכוון לעתיד, הרי ב"ג'סלין פקס" מרחפות הדמויות כמו רוחות רפאים שצירופן זו לזו מעורר בעתה.

כבר כשהוצג הפרק הראשון של התערוכה של אור נר וונונו במשכן לאמנות עין חרוד התבהר הפער שנפער בין תצוגת הדיוקנאות המוסכמת (העונה במידה רבה לציפיות הצופים) לבין "ג'סלין פקס".
הפער השתקף ראשית לכל מתוך פעולת הבחירה: התצוגה הקלאסית מימי ראשית המוזאון כללה אך ורק דמויות קאנוניות שהוכרו ככאלה על-פי קטגוריות מובהקות של עיצוב ההיסטוריה. הן לא יעלה על הדעת לכלול בתצוגה חינוכית דמויות של מנהיגים שכנגדם התנהלה מלחמה, ואפילו ניחנו במידות תרומיות. מאז ומעולם נתפסה פעולת הייצוג הרשמית בטקסטים או במוסדות כסוג של הכרה במקומו של אדם (או אירוע) במרחב של זיכרון חברתי מוגדר. במובן זה, בהצגת דיוקן במוזאון יש לכאורה משום מתן לגיטימציה לו, או אולי אף מהלך של קידוש - היגד בעל משמעות בתהליך עיצובו של זיכרון קולקטיבי. זוהי הבטן הרכה של עיצוב הזהות על שני ממדיה, האישי והציבורי, ותדר הרגישות נתפס ברמה של דיני נפשות.

בהכללת דמותו של היטלר בין ייצוגי הדיוקנאות המככבים ב"ג'סלין פקס" הייתה משום שבירה של טאבו מושרש ועמוק. בנושאים של שכול ושואה הרגישות הציבורית בישראל כה גבוהה, שפיסת עיתון עם דיוקן המחבל מדיזינגוף סנטר, שנכללה בתערוכתה של דגנית ברסט במוזאון חיפה לאמנות חדשה, עוררה סערה ציבורית שלא שככה תקופה ארוכה ואיימה להשפיע על סגירת התערוכה (דגנית ברסט, תערוכה ביוני 2004, הפיגוע בדיזנגוף סנטר תל-אביב אירע ב-1996). הטאבו השולל הצגת דיוקן מתמקד באישים המזוהים עם טראומה לאומית ואישית. הרגישות גבוהה במיוחד בקרב החיים, כל עוד נישא הזיכרון בקרב מי שחווה אותו באופן אישי והוא נאלץ להתמודד עמו כחלק בלתי נפרד מחייו.
אולי דווקא משום שדמותו של היטלר מלווה כצל את הביוגרפיה של דב אור נר ושל ג'וזיאן ונונו ומשפחותיהם, היתה משמעות להכללת דמותו בתערוכה. דב אור נר שרד עם אחיו את השואה בצרפת, הוריו וכל משפחתו נספו. ג'וזיאן ונונו, גם היא ממוצא צרפתי, נולדה עם תום המלחמה לאב שניצל בנס. האימה, כחלק מחוויה של שרידה אישית ומשפחתית, חלחלה באורח בלתי נמנע לדיון המורכב שהתנהל ב"ג'סלין פקס", בשני הפרקים.

דב אור נר וג'וזיאן ונונו הנם אמנים עצמאיים שיצרו גופי עבודה שונים מאד זה מזה. אור נר, אמן ותיק ומוכר העוסק בתחומי אמנות שונים, התמקד במקביל לעבודה על "ג'סלין פקס" בפעולה של ציור יומי על נייר. וענונו עסקה בהקשרים של שכפול על משמעויותיו השונות ושניהם חולקים זה שנים רבות עניין עמוק בעבודתו של מרסל דושאן. העובדה כי משותפת לשניהם שפת-אם, צרפתית, וקושר ביניהם הקשר תרבותי-ביוגרפי סייעו בפיתוח מערכת של חשיבה ועבודה מסועפת שבאה לידי ביטוי בתערוכות "ג'סלין פקס". שם התערוכה נלקח מדמותה של שחקנית אלמונית ששימשה ככפילתו הנשית של הבמאי אלפרד היצ'קוק, שהיטיב לשמור על ההיבט החידתי במרכיב הזהות של גיבורי סרטיו. בכותרת התערוכה, בהקשר הדושאני ובדמויות נוספות שעלו בתצוגה התדיינו האמנים עם זהות נזילה, משתנה, פרדוקסאלית, טורדת מנוחה.

הדיוקנאות השונים משוכפלים בג'סלין פקס שוב ושוב במחוות אופייניות המייצגות את דיוקנם הציבורי. הדפסת המחשב מבוצעת על חומר סינתטי, פלסטי, העוטף ומרפד את האולם הריבועי, הקטן, מכל צדדיו. ריח הפלסטיק ממלא את החלל, החומריות שלו חזקה והדפס-המחשב נתפס כנגזרת רחוקה של מקור, כמו שלט חוצות שהותר לו רסן והוא משתכפל ומאיים לחנוק את הצופה. כמה רחוקה "ג'סלין פקס" מעבודות השיכפול של אנדי וורהול, שנטל את דמויותיו מחומרי החברה והגביה אותן בטכניקות סמי-ידניות לפטיש דו-משמעי המשמר למרות הכל, את המיתוס.

בהצבה של "גסלין פקס" לא רק דמויות העבר, כמו היטלר, מעוררות חרדה. לרוע המזל גם דמותה של לרה קרופט, דיוקן פיקטיבי שנלקח ממשחקי המחשב ויושם למסכי הקולנוע בהפצה גלובלית, טוטאלית וגורפת, משקף פנטזיה הרלוונטית לזמן.
אם בעבר יצרו היוצרים דמויות פיקטיבית בהלימה למודלים שניטלו מעולם המציאות, הפכה כיום הדמות הפיקטיבית, לנגד עינינו ממש, למציאות פוליטית. לרה קרופט, בתו של לורד אנגלי ניצלה מהתרסקות מטוס ועתה היא לוחמת מלחמות מיתולוגיות ברשע, היא ברבי סקסית שמיטיבה לרצוח, מאמצת דימויים גבריים ופועלת בתפיסת הפתרון הסינתטי, באמצעות אלימות, זבנג וגמרנו. המאה הקודמת נפתחה באידיאה של בניית אדם חדש, סלקציה, ובמזרח כמו במערב התגבש עם תחילת המהפכה פתרון בדרכי אלימות וכפיפות מוחלטת לשלטון אימים. מאה חדשה נפתחת בראשית האלף השלישי, וסימנה הוא לרה קרופט. מעצמות מאמצות תפיסה מיתולוגית של חזון אחרית-ימים מופרך שבו פיקטיבי ומציאותי משמשים בערבוביה, עימות כוחות אור בכוחות רשע הוא בלתי נמנע, כמשנה פוליטית הרסנית שמגשימה את עצמה.

גליה בר אור, עין חרוד 2004