מאת: גליה בר אור
בקיבוץ שדה נחום מרדכי גומפל היה בן 27 כאשר הגיע לפלשתינה והצטרף לקיבוץ שדה נחום שבעמק יזרעאל, כמעט "קשיש" במושגי הימים ההם. השנה היתה 1939, הקיבוץ היה בן שלוש שנים בלבד וגומפל השתלב באחת בחיי העבודה והיצירה. גומפל היה לרועה צאן, תמיר ושזוף, כמו ייצג דמות ישראלי חדש, מושרש בחברה ובאדמת העמק.
באותם ימים רחוקים נדמה כי התגשם חלום ההלימה שבין היחיד לטבע ולחברה כישות אורגנית זורמת הרמונית אחת.
כישוריו האמנותיים של מרדכי גומפל התגלו עם הגיעו לקיבוץ. הוא עסק באיור ובתפאורה לחגים, ותרם תרומה משמעותית למסורת המקומית בשלבי העיצוב הראשונים שלה. כך אייר, למשל, סרט מצויר לציון שבע שנים לייסוד הקיבוץ (1943) – את המלים חיבר אבן שושן ("יואש"), ידידו חבר שדה נחום. בקישוטים ובאיורים (שמעטים מהם שרדו, ובתצלומים בלבד) נתן ביטוי לכשרונו הטבעי ולידע שרכש בשנתיים שבהן שהה בפרנקפורט (1934 - 1936), כאשר השתלם בסטודיו היהודי לאמנות "קולטור בונד" ובסטודיו של האמן הרמן ליסמן.
מעגלים מתרחבים מרדכי גומפל לא הסתגר בדלת אמות קיבוץ שדה נחום אלא פתח קשרים למעגלים מתרחבים של תרבות ואמנות, שבכולם היה פעיל ויוזם. בסביבת מגוריו, "בעמק", קשר קשר הדוק עם האמן חיים אתר (אפתיקר), מייסד ומנהל המוזאון בעין חרוד. חיים אתר והמוזאון בעין חרוד סייעו לגומפל להתגבר על תחושת הנתק ממרכזי אמנות. כאן הרווה צימאונו לשיחה מקצועית בין אמנים, למפגש עם אמנות חיה וכן, עיין בספרית האמנות שנפתחה במקום. גומפל ראה בחיים אתר את "אביו הרוחני" (כך, בשיחתו עמי), יוצר חשוב בפני עצמו שהיווה מעין מודל לאמן חבר קיבוץ. דרכו התוודע גומפל לציירי האסכולה היהודית של פריז ולמד להעריכם, אף שלא מצא בהם מקור השראה משמעותי לעבודתו שלו. אתר תמך במרדכי גומפל האמן, נתן לו גיבוי בכל הזדמנות שנקרתה על דרכו ושני האמנים שתפו פעולה. כך, למשל, עברה תערוכה מהמוזאון בעין חרוד לתצוגה בשדה נחום, תחת ידו המקצועית של גומפל.
המעגל השני, שהיה המכריע מבחינת דרכו האמנותית של גומפל, היה חוג האמנים שהתקבץ סביב האמן יצחק דנציגר בתל אביב. זמן קצר לאחר שהגיע לארץ התוודע אליו גומפל באמצעות ידידה, עליזה בק, שהיתה תלמידתו של דנציגר. שלא כמו חיים אתר, המבוגר יחסית, דנציגר היה בן דורו של גומפל והשניים חלקו תרבות משותפת ושפת-אם גרמנית. דנציגר עמל באותם ימים על פסלו, "נמרוד", וגומפל השתלב בעבודת הסטודיו בכל-עת שהזדמן לתל אביב (סוף שנות השלושים). באורח שיטתי יותר סייע גומפל לדנציגר בשנות הארבעים והחמישים, ובעיקר בעבודה על הפסל "ציפור" שהוצג בתערוכה הכללית ב- 1952. [1]
באמצעות דנציגר הכיר גומפל אמנים נוספים יוצאי גרמניה שהפכו לידידיו ולבני-ברית באמנות, עמם ניהל דיאלוג פורה שנים רבות, ביניהם שלום סבא, רודי להמן, וגם קוסו אלול.
כאשר הגיעו יצחק דנציגר ושלום סבא לביקור בשדה-נחום, לקח אותם גומפל לביקור באפיקים, בבית ליאו רוט, אמן ורועה בקיבוץ שהפעים בדמותו את השניים. בעקבות המפגש עם הרועים-אמנים, גומפל ורוט, יצר שלום סבא את יצירתו הידועה "הגז" (1947) שהפכה לנקודת ציון באמנות הישראלית.
שתי מגמות החל מ- 1939 היה מרדכי גומפל דמות מרכזית בוועדת התרבות של קיבוצו ופעיל בתנועת הקיבוץ המאוחד שאליה השתייך שדה-נחום. במסגרת פעילותו זו ארגן סמינר לציירים ולפסלים בגבעת השלושה (ב-1945 - בטרם הוקם הארגון הרשמי של הציירים והפסלים בקיבוץ המאוחד), והזמין כמנחים לסמינר שני אמנים ישראלים המשמעותיים לו: חיים אתר ויצחק דנציגר. חיים אתר, דמות מובילה בין אמני הקיבוץ, היה בחירה מובנת מאליה. באשר לדנציגר, הוא לא היה קשור מעולם בהתיישבות העובדת ועבודתו היתה שנויה במחלוקת. הסטודיו שלו היווה נקודת מפגש תוססת לסופרים ולמשוררים, לפסלים ולציירים, ונחשב לימים, שלא על דעת כל חברי החוג, למוקד המגמה "הכנענית" באמנות הישראלית. גומפל זוכר שהצעתו להזמין את יצחק דנציגר כמנחה לסמינר לא התקבלה בהתלהבות אך בסופו של דבר נערך הסמינר במתכונת שהגה גומפל.
בסמינר השתתפו 34 אמנים מ-25 קיבוצים שונים, ושני האמנים הכריזמטיים שהנחו אותם ייצגו שתי מגמות קוטביות באמנות המקומית. בשיחה שהתקיימה לסיכום הסמינר (31.10.1945) התייחס מרדכי גומפל לשני המנחים:
" שתי ההרצאות של דנציגר על תקופת האמנות הכנענית ושל אפתיקר על האמנות בגולה – קבעו את קווי ההיקף של עבודתנו. כל מקום וכל יום דורש את פעולתנו". [2]
על מה הרצו אתר ודנציגר? חיים אתר הביא בפני אמני הקיבוץ את דבר האמנות היהודית. הוא סיפר בהתלהבות וברגש כדרכו על מבנה בית הכנסת בגולה, שאותו ראה, לא כבית תפילה בלבד אלא, כמודל ליצירה קולקטיבית שיש בה משום השראה לאמני הקיבוץ. באשר לציור של חיים אתר, הוא היה קשור באסכולה היהודית של פריס, ציור אקספרסיבי בשמן על בד, בנוסח סוטין.
יצחק דנציגר לא חש קרבה לאמנות היהודית ולסביבת המרכזים היהודיים בגולה וסבר כי רלוונטי הרבה יותר להתמקד בהשראת מקורות האזור הקדומים, עממי כנען ואשור. הוא האמין כי דיאלוג עם אמנות הפיסול הכנענית באבן תהיה נקודת מוצא חיונית ליצירת שפה משותפת באמנות מקומית, עכשווית.
גומפל סיכם את הסמינר באומרו כי שתי המגמות השונות מגדירות את "קווי ההיקף של עבודתנו", כמו היו משולבות ברוחב יריעה של פרוייקט אחד. למעשה, לא השתלבו המשכיות האמנות היהודית ומגמת ההשראה מהמזרח הקדום, זו בזו.
גומפל סיפר על דנציגר, ונראה שדיבר גם על עצמו: "הוא [דנציגר] ראה את עצמו כישראלי שורשי, עלינו לעזוב את הירושה של כל עדה ולהגיע למקורות שהם המזרח". המסר של דנציגר ובני חוגו (המשורר שאול אשבע [3] ל ביטא זאת היטב) גרס כי יש להניח מאחור סממנים של תרבות יהודית גלותית (של "עדה") ולהתמקד בתרבות של עם שנמצאה לו שפתו וארצו - ארץ ישראל והשפה העברית. תרבות המזרח הקדום נתפסה כהולמת את העם העברי היושב בציון ואילו התרבות היהודית, זו נדמתה לתחליף זמני, מילוי חלל ריק של "עדה" בגולה.[4]
גם אם העריך גומפל וקיבל את דרכו של חיים אתר, נטה באותה עת לתפיסתו של יצחק דנציגר, לאימוץ המקורות הארכאיים, שהיוו בשנים הקרובות תוואי לעבודתו בפיסול.
פיסול פסלו הראשון של מרדכי גומפל באבן, "ראש אישה" (1946) נוצר בהיותו עוד חבר קיבוץ. אלא שבאותה שנה נישא לרעייתו הראשונה, מרים, ובעקבותיה עזב ב- 1949 את הקיבוץ. עד היום ניכר טעם צער-ההחמצה בסיפורו של גומפל על עזיבתו את הקיבוץ, אותו ראה כמרחב עשייה נכון לו ולחייו.
בשנים הבאות יצר מספר פסלי אבן במגמה ארכאית. למשל, "ראש איל" (1949 – 1950 שנרכש לאוסף מוזאון ישראל ירושלים ב-1989), "ציפור" (1950 –1951), "ראש מזרחי" (1952), וכן תבליטים באבן ובעץ.
הוא לא היה אלמוני באותה תקופה. תצלומי עבודותיו הופיעו ב"אלף", כתב העת של התנועה הכנענית, שפרסם עבודות נוספות של "החוג הגרמני": עבודות בפיסול של יצחק דנציגר ושל רודי להמן. למרות שעבודותיו נדפסו ב"אלף", מרדכי גומפל לא זיהה עצמו מעולם כאמן "כנעני". בתגובה לשאלה בנושא זה, שהפנה אליו גדעון עפרת, ענה גומפל:
" הקשר שלי עם הכנענים? אף פעם לא הייתי כנעני. הקשר אליהם הוא דרך דנציגר, אשר כשלעצמו לא היה כנעני". [5]
מרדכי גומפל זכה להערכה חמה מבני חוגו, האמנים, ולא השקיע מאמץ רב לכבוש לו מקום במעגל המוזאונים והגלריות. כך או אחרת, לא תמיד קל היה לכוון להקשר הפוליטי והאמנותי של מקבלי ההחלטות. כך, למשל, התעוררה סערה בחוגי אמנות כאשר נדחתה עבודתו של גומפל "ראש מזרחי" (1952) מתצוגה של "התערוכה הכללית של אמני ישראל" בנובמבר 1952. בדיון שניהל זוסיא עפרון מעל דפי כתב-העת "משא", שלווה בתצלום גדול של הפסל, כתב עפרון כי עבודותיו של גומפל "הוצגו כבר פעמים רבות, בתל אביב ובירושלים, וזכו להערכה רבה (נזכיר רק את ציפור האבן שהציג בתערוכה הכללית הקודמת). ואפילו היה האמן בלתי מוכר לחלוטין, הרי מעלותיו המקצועיות גרידא של הפסל, בדין שתחייבנה את הצגתו. הדבר תמוה ביותר." מרדכי גומפל זכה להתייחסות בכתב העת "אלף" וגם בשבועון "של השמאל", "משא", מקרה נדיר של הערכה חוצה גבולות.
ההכרה המוזיאלית הגיעה לבסוף, ושנתיים לאחר שנדחה פסלו בתערוכה הכללית הוצגו עבודותיו במוזאון לאמנות חדישה בחיפה (1954) וזכו לתגובה אוהדת בביקורת האמנות.
מוזאיקה כשהוצגו עבודותיו בפיסול במוזאון בחיפה היה כבר מרדכי גומפל שקוע רובו ככולו בדרך חדשה שבה נקשרה עבודתו לתקופה של כ- 20 שנים תמימות - עבודת המוזאיקה ופיתוח התבליט הארכיטקטוני. מאז ימי בחרותו, עת התוודע למוזאיקה הלניסטית במוזאון של ברלין, חלם גומפל להתנסות במוזאיקה ואף החל בעבודה, כאוטודידקט. כשהיה חבר שדה נחום נהג לבקר אתרים ארכיאולוגיים, מוזאיקות ביזנטיות שנחשפו בסביבה (ובהן שתיים שהתמקדו בגלגל חודשי השנה, בבית אלפא ובבית שאן). כל אלה היו עדיין בבחינת גישושי דרך, עד שהגיע לישראל מומחה בינלאומי, פרופסור אורסלי, מנהל האקדמיה לאמנות יפה ברוונה שנשלח לישראל על-ידי אונסק"ו להדריך כוחות מקומיים בשיקום יצירות עתיקות במוזאיקה (בשנת 1953). גומפל עבד עם פרופסור אורסלי בשיקום מוזאיקות ברחבי הארץ, למד היטב את הטכניקה והעמיק במשמעויות הרבות של עבודת המוזאיקה.
בינואר 1957 נפתחה תערוכה במוזאון חיפה תחת הכותרת "תחיית הפסיפס בישראל", וכך כתב יונה פישר, כתב האמנות של "למרחב": "בשנתיים האחרונות שב הפסיפס בארץ לתחייה, והגיע לממדים גדולים למדי. ביקורו של הפרופסור אורסלי [...] העלה במישרין או בעקיפין את ערכו של הפסיפס בעיני אמנים צעירים רבים" . בין אמני הפסיפס שעבודותיהם [6] הוצגו בתערוכה נמנו: פרלי פלציג, צבי גלי, חיה פשהנדלר, אריה קורן, ון-דן-ברג, דודו שנהב וכמובן, מרדכי גומפל.
תחיית המוזאיקה ענתה לרוח זמן של חיפוש זהות מקומית והתקשרה לענין בארכיאולוגיה, מרכיב חשוב בסיפור של בנין האומה.
גומפל החל ליצור יצירות עצמאיות בתחום המוזאיקה החל מ- 1955 ויצר ברציפות, עד 1974, יצירות רחבות ממדים שתוכננו כרצפה ("שנים עשר המזלות" בפריס, 1963) או כקיר ("יבול התאנה" בלונדון, 1958), במבנים שונים בישראל ובחו"ל. הוא שילב טכניקות נוספות לפסיפס, כגון סגרפיטו (כיסוי הקיר בטיח רטוב, צביעה וחריטה), תבליטים ביציקת בטון, קירות עשויים מלוחות ברזל חתוכים, תבליטי ברזל ועוד.
מרדכי גומפל היה לאמן המוזאיקה המשמעותי בישראל. הוא פיתח שיטת עבודה משלו, כולה ידנית, התמקד בגווני האבן המקומית, הטמיע תנועה וביטוי באמצעות חיתוך משתנה של האבן, העמיק במבנה הקומפוזיציה המונומנטלית, בתפיסה הדו-ממדית של הקיר וביסודות הצורה. כמו ידידיו, שלום סבא ורודי להמן, התרחק גומפל מהדימוי הרומנטי של האמן והטמיע בעבודתו את האומנות, המלאכה, כיסוד אתי שיש לו משמעות חברתית. הבנה עמוקה של שפת האמנות, על רבדיה ההיסטוריים, נתפסה כמהותית לאמן היוצר בעבודתו גשר של תקשורת (שפה משותפת) בין פרטים בחברה. גומפל לא ביקש מעולם תהילה לעצמו ולא ייצר אובייקטים אמנותיים עבור תצוגה מוזיאלית. הוא האמין באמנות המשולבת בחיים, בחברה, אמנות המשפיעה בדרכה הסמויה על סביבתה. מבחינה זו מימש בדרכו, בסופו של דבר את המסר שנשא חיים אתר, שהעלה על נס את אמנות בית הכנסת כמודל ליצירה קולקטיבית. ואלה דבריו של מרדכי גומפל (1979):
"אחד הדברים שהייתי משוכנע בהם, שצריך להעלות רוח כוללת שאנו שואפים אליה בארץ, בכל מקום [...}. אחת ממטרותיי - קישוט חדרי אוכל (ב"סולתם", בחברת החשמל בחיפה), להעלות את האכילה למשהו, ליצור אוירה של ברכת מזון. [...]. להעלותו למדיום אמנותי עם פרספקטיבה נוספת. "הקדשת שמואל" – לבית ספר דתי. "תיבת נוח" – קישוט למקלטים. תמיד קשר שגם מעלה למעלה".[7]
עבודות נייר כחלק בלתי נפרד מתהליך העבודה על המוזאיקה יצר מרדכי גומפל עבודות בנייר. הוא צייר מראשית דרכו, בצבע מים ובגואש על נייר, עסק בהדפסים בחיתוך-עץ ובקולאז'. העבודה בנייר העלתה ממדים נוספים שלא באו לביטוי בטכניקה התובענית של עבודת המוזאיקה. עבודות הנייר אפשרו ביטוי של עולם אינטימי, סוגסטיבי, עשיר בתנועה פנימית של הנפש. באמצעות החומר ושפת החומר, נבנו יחסים מורכבים, משתנים, בין עומקים, מאסות, צל, צורה ומרחב. עבודות הנייר מתכתבות עם עבודות המוזאיקה, עם מערך שביר ומשתנה הבנוי מפרודות בודדות. אלא שעבודות הנייר פותחות תדר רגישויות חדש: סיבים חשופים של נייר אורז שעבר קריעה, הדבקה וספיגה בצבע, כתב-יד של נזילה, טיפטוף, חריטה עולם של יחסים חמקמקים שבין הלוגי לאקראי, בין מציאות לחלום.
הערות שוליים
1. פסל "הציפור" הוזמן להצבה בפתח תקווה אך בלחץ גורמים דתיים בוטלה ההזמנה והפסל הוצב ב"אוהלו" שבעמק הירדן. גורלו לא שפר - בשל העמדה לא יציבה נפל הפסל, נשבר, ולא התאפשר עוד לתקנו.
2. מתוך שיחה שהתקיימה בגבעת השלושה עם סיום סמינר הציירים והפסלים, ב- 31.10.1945. קטעים מהשיחה פורסמו בצרור מכתבים, כרך ו' גליון 171, 25.11.1945.
3. עמירה פדן, "מרדכי גומפל אמן ישראלי", עבודה סימנריונית במסגרת החוג לתולדות אמנות באוניברסיטת חיפה, אוקטובר 1979, עמ' 39.
4. שאול אשבעל, "באין תרבות" בתוך: בנימין תמוז (עורך), סיפורה של האמנות הישראלית, מסדה, 1980, עמ' 132 (הפרק נכתב על ידי גדעון עפרת)
5. שם, עמ' 132
6. יונה פישר, "תחיית הפסיפס", למרחב, 18.1.1957.
7. ראיון עם עמירה פרדן 1979, בתוך: "מרדכי גומפל אמן ישראלי", שם, עמ' 41 –42.
|
במשכן לאמנות קיימת נגישות לנכים בכסא גלגלים באמצעות זחליל ובתאום מראש.
בחזרה לראש הדף