חג חנוכת המזבח או חג האורים, מנורת המקדש, אור הנרות ונס פך השמן

"והיה בעת ההיא אחפש את ירושלים בנרות", צפניה א: יב

בעבודתו האמנותית של בלו פינרו על חג החנוכה מתנהל דיאלוג יוצר עם מרכיביו העתיקים של החג – ניצחון האור על החושך, זיכרון הנס האלוהי, סמליותו של פך השמן, הזיכרון ההיסטורי הקשור בחנוכת המזבח לפני אלפיים מאה ושבעים שנה, הדלקת הנרות הקשורה למנורת המקדש ולשמו של האל, וגלגוליהם של כל אלה במהלך הדורות. מנורת חנוכה הקשורה למנורת המקדש, שימשה במשך הדורות חפץ זיכרון מקודש, והדלקתה יצרה מסורת שקשרה בין ההווה שעמד פעמים רבות בסימן חוסר האונים של הגלות, לבין אור הנרות שיצר אתר זיכרון מואר באור זיכרונות נסים, גבורה, ישועה ותקווה. המושג בן זמננו, חנוכייה, שמעמעם את הקשר למנורת המקדש, לפתילות השמן ולחנוכת המזבח שעמדו ביסוד החג, התחדש רק בסוף המאה התשע-עשרה בביתם של אליעזר וחמדה בן יהודה. קודם לכן, במשך יותר מאלפיים שנה, היה חפץ ריטואלי זה מתואר תמיד כמנורת חנוכה, כפתילות בשמן זית או כמנורה הקשורה במישרין לזכר מנורת המקדש. במהלך הדורות לבשה מנורת חנוכה צביון משתנה שקשר בין זיכרון העבר לתמורות ההווה, ובין זיכרון מילולי עתיק החבוי בסבך העבר, לבין תמורות תרבותיות המגלות את השפעתו רבת המשקל של ההווה המשתנה ללא הרף, בכל תקופה ותקופה. בדברים הבאים אתאר את מקורו של חג החנוכה בעת העתיקה, אשרטט בקצרה את השתלשלותו ההיסטורית המורכבת, ואעמוד על ייחוד סיפור התקבלותו המאיר באור חדש את הזיכרון הקשור בו.

חג החנוכה אינו נמנה על שבעת מועדי ה' מקראי קודש, הנזכרים בתורה ומציינים את מחזורי הימים המקודשים בשבעת החודשים הראשונים של השנה, שבהם יש לשבות מכל מלאכה על פי ציווי אלוהי המבקש להנציח את מחזורי החירות ומועדי הדרור. מחזור שבעת מועדי ה' מקראי קודש מצטרף למחזורי השביתה המקראיים הנחוגים מדי שבעה ימים, שבע שנים ושבע שבתות שנים הידועים כשבת, שמיטה ויובל. מחזורים שביעוניים אלה, המכונים מועדי קודש ומועדי דרור, מצוינים בזיקה לשבועה, לברית, לשביתה ממלאכה ולמקראי קודש. מחזורי השביתה האנושיים קשורים לברכת שמים מחזורית, הנשקפת במחזורי היבולים הנמנים בזיקה לשבעת המינים, הצומחים בשבעת חודשי השנה הראשונים בין ניסן לתשרי, (ויקרא כו,ג-ו). מועדי דרור אלה, המכונים מועדי ה' מקראי קודש, מצווים בכוחו של ציווי אלוהי על כל עדת ישראל, לשם הנצחת שבועת החירות וקדושת השביתה, הכורכת בין צדק אלוהי לזמן מקודש ולמקום מקודש. השבתות, שבעת מועדי ה', השמיטות והיובלים, המייצגים סדר אידיאלי של חירות וצדק, נשמרו כהנצחת הזיכרון ההיסטורי הכרוך בחסד אלוהי, שעניינו המעבר מעבדות לחירות. (ויקרא, פרקים כג, כה).

חג חנוכה כאמור אינו נמנה על שבעת מועדי ה' המוטלים בשווה על הכלל אלא שייך לחגי בית-שני שנקבעו בידי בני אדם כדי לציין ניצחונות צבאיים, פוליטיים ודתיים או נסים שאירעו לאחת מקהילות ישראל בתקופה זו. רובם של חגי בית שני לא נשמרו לדורות, בשל היותם פרי יוזמה אנושית מקומית ונסיבות משתנות, בתקופה שרבו בה מחלוקות ופילוגים בשאלות דתיות חברתיות ופוליטיות, וחגים ציינו הטיות אנושיות משתנות ולא רק ברכה אלוהית נצחית.

אזכורו הראשון של חג החנוכה ששמו נגזר מהביטוי 'חנוכת המזבח', מצוי בספר מקבים א שנכתב בעשורים האחרונים של המאה השנייה לפני הספירה, בתקופת מלכותו של המלך החשמונאי יוחנן הורקנוס. הספר נכתב בידי מחבר שצידד בבית חשמונאי, ויצא להלל את מייסדי השושלת, את אבי המלך שמעון בן מתתיהו, את אחיו יונתן ואת אחיו יהודה המקבי, בתקופה שמלכות בית חשמונאי הייתה שנויה במחלוקת נוקבת בציבור היהודי. הספר שנשמר בנוסחו המקורי רק בשפה היוונית, מספר על המאבק במלך הסלווקי אנטיוכוס אפיפאנס (175--164 לפני הספירה) שכבש את ירושלים, גזר גזירות וחילל את המקדש, ומתאר את ניצחון החשמונאים שהסתיים בחנוכת המזבח במקדש ובקביעת חג לציון הניצחון. בעקבות ספר זה מוסכם במסורת שהחג נחוג בעקבות ניצחון צבאי של המקבים על היוונים-הסלווקים ששלטו בארץ ישראל בתקופה ההלניסטית, ניצחון שכלל את שחרור המקדש וטיהורו בכ"ה בכסלו בשנת 164 לפני הספירה. תיאור חגיגות חנוכת המזבח במקדש, שהחלו בכ"ה בכסלו ונמשכו שמונה ימים בהלל ובכלי שיר ובקרבנות, הפך לבסיס ימי החג שנקבעו לזיכרון לדורות, לפי תקנת יהודה המקבי ואחיו: "ויקים יהודה ואחיו וכל קהל ישראל להיות ימי חנוכת המזבח נעשים במועדם שנה בשנה ימים שמונה מיום חמישה ועשרים לחדש כסלו בשמחה ובגיל"(מקבים א ד, נח). אין ספק שהמזבח במקדש בירושלים הוא העומד במוקד התיאור, אולם דומה שניצחון זה ונסיבות התרחשותו לא היו מקובלים על כלל הציבור. עובדה היא שספרי המקבים, הנקראים בשם זה במקורם היוני, וידועים גם כספרי החשמונאים במסורת היהודית, לא נכללו בכתבי הקודש היהודיים, לא נשמרו בעברית כחלק ממסורת הזיכרון, הקריאה והלימוד, אלא נשמרו רק ביוונית, בכתבי הכנסייה ביונית ובלטינית, בשל עניינה של הכנסייה בסיפורי המרטירים הנזכרים בהם.

אזכורו הראשון של חג החנוכה במקור עברי או ארמי מצוי ב'מגילת תענית' המכונה גם 'מגילת בית חשמונאי', שהתחברה בסוף ימי בית שני בשפה הארמית ומנתה בקיצור נמרץ את 36 הימים שבהם אירעו נסים וימים טובים בתולדות ישראל. לזכרם של נסים וישועות אלו אסרו מחברי המגילה להתענות או להספיד בימים שבהם אירעו. כארבעה-עשר מועדים הנזכרים במגילה שייכים לנסים שאירעו בתקופה החשמונאית על פי מסורת בית חשמונאי. בפירוש על מגילת תענית הידוע בשם סכוליון, שנכתב בעברית משנאית אחרי חתימת התלמוד, נזכרת לראשונה הדלקת נרות בחצרות המקדש, המחליפה את מסורת הדלקת האש על המזבח בספרי המקבים, ונגזרת ממנה מסורת הדלקת הנרות בבתים: "מפני שטימאו גויים את בית המקדש, וכשתקפה מלכות בית חשמונאי בדקוהו ומצאו בו שמן טהור והדליקו בו את הנרות. כל אותם ימים שהדליקו בהם את הנרות עשאום יום טוב...מצות נר חנוכה נר אחד לכל בית והמהדרין נר אחד לכל נפש.." (מגילת תענית, מהדורת ו' נעם, עמ' 266).

כאמור, החג נקבע בידי כוהני בית חשמונאי, שהפכו למלכי בית חשמונאי ממחצית המאה השנייה לפני הספירה ועד שנות השלושים של המאה הראשונה לפני הספירה, וספרו בספרי המקבים את סיפור גבורתה של השושלת, שראשיתה במתתיהו החשמונאי ובבנו יהודה המקבי, באחיו שמעון ויונתן, בבנו של שמעון יוחנן הורקנוס, בבנו אלכסנדר ינאי, באשתו שלומציון ובצאצאיו אריסטובולוס ואנטיגונוס. סיפור גבורה שושלתי זה של בית חשמונאי על מכלול נסיבותיו ומעשיו השנויים במחלוקת של גיבוריו, לא היה מקובל על כלל הציבור בשלהי העת העתיקה. עובדה זו שלא הרבו לתת עליה את הדעת, נובעת מכך שהיו רבים שראו במלכות החשמונאים, מעשה שלא יעשה, העומד בניגוד מפורש למסורת המקרא, המייעדת את המלוכה רק לבית דוד משבט יהודה. היו גם לא מעטים שראו בנטילת הכהונה הגדולה בידי כוהנים מבית חשמונאי, ממשמרת יהויריב, שיבוש חמור של הסדר המקודש ולקיחה בכוח הזרוע של הכהונה הגדולה, שהייתה שמורה רק לבני צדוק 'זרע אהרון קודש קודשים', ממשמר ידעיה, צאצאיו הישירים של אהרון הכוהן על פי הסדר המקראי (דברי הימים א ה, כז-מא; עזרא ז, א-ו; קדמוניות היהודים, ספר עשרים, שורות 224-234: מהדורת א' שליט, עמ' 370-371).

נטילת המלוכה והכהונה בידי בית חשמונאי לאורך מאה ועשרים שנה, עוררה מחלוקת עזה בתקופה זו בחוגים שונים שהתנגדו לסדרים החדשים המנוגדים לסדרי העולם המקראי, אשר קבעה הכהונה החשמונאית החדשה שמונתה בחסות בית סלווקוס (מקבים א י, יח-כא; שם, יד,לח). המחלוקת העזה של נאמני הסדר המקראי 'הישן' שנשען על תוקף אלוהי וסמכות מקודשת, כנגד נושאי הסדר 'החדש', שנשען על תוקף אנושי, על כוח הזרוע ועל סמכות שנויה במחלוקת, מתועדת בהרחבה במגילות מדבר יהודה. המגילות, שכולן כתבי קודש, נכתבו בידי כוהני בית צדוק ואנשי בריתם, במאה השנייה והראשונה לפני הספירה, בתקופה החשמונאית. עוד מתועדת המחלוקת בחלקים מהספרות החיצונית האנונימית, ששמרו נוסחים מתורגמים של המגילות. בין תשע מאות שרידי המגילות שנמצאו במדבר יהודה, כלולים חיבורים פולמוסיים בשם 'פשר חבקוק', 'איגרת מקצת מעשי התורה', 'סרך היחד', ו'צוואת לוי'. בחיבורים אלה, שנכתבו בידי 'כוהני בית צדוק ואנשי בריתם' שפעלו בהנהגת 'כוהן הצדק', מתואר המקדש החשמונאי בירושלים כטמא ומחולל והכהונה החשמונאית המשרתת בו במשך מאה עשרים שנה, מוצגת ככהונה מחללת קודש. בחיבור החיצוני הידוע בשם 'מזמורי שלמה', שהתחבר בידי מחבר אנונימי שצידד בסדרי העולם המקראי והתנגד למציאות החדשה שקבעו החשמונאיים, נאמר בלשון נוקבת:

אתה ה' בחרת בדוד למלך על ישראל
ואתה נשבעת לו על זרעו עד עולם
כי לא תיכרת ממלכתו לפניך;
ובעונותינו קמו עלינו חטאים
ויתנפלו עלינו וידיחונו
אשר לא הבטחת למו המה לקחו בחזקה
ולא קדשו את שמך הנכבד
וישימו [בראשם] הוד מלכות בגבהם
ויחריבו את כסא דוד בשאון תרועה

(מזמורי שלמה יז, ד-ו; הספרים החיצונים, מהדורת א' כהנא, תרצ"ז, עמ' תנז)

לעומת השיבוש של הסדר המקראי שמתחולל משנת 175 לפני הספירה ואילך - עם כיבוש ירושלים בידי השליט הסלווקי, אנטיוכוס אפיפאנס, והדחת הכוהן הגדול המכהן בקודש על פי הסדר המקודש המעוגן במסורת המקרא, חוניו השלישי, הכוהן הגדול האחרון מבית צדוק - מתאר הכוהן יהושע בן סירא בספר הנקרא על שמו, את הסדר המקודש הראוי לברכה, עשר שנים קודם לכן, בימי אביו של חוניו, שמעון בן יוחנן:

הודו למצמיח קרן לבית דוד כי לעולם חסדו
הודו לבוחר בבני צדוק לכהן כי לעולם חסדו
(ספר בן סירא, מהדורת מ"צ סגל, ירושלים תשל"ב, נא, כח)

מחבר ספר מקבים ב, שהתחבר בידי מחבר בעל ערכים שונים מאלה של בעל מקבים א, במחצית השנייה של המאה השנייה לפני הספירה, בימי מלכות בית חשמונאי, מתאר אף הוא את ההרמוניה האידילית בתקופת כהונת בית צדוק בעשור שקדם לכיבוש: "בהיות עיר הקודש מיושבת במלוא השלום, והחוקים נשמרים על הצד הטוב ביותר בזכות יראת הקודש של חוניו כוהן גדול ושנאתו את הרשע, קרה שגם המלכים עצמם נהגו לכבד את המקום ולפאר את המקדש על ידי משלוח מתנות מכובדות ביותר" (מקבים ב ג, א-ג; מהדורת ד' שוורץ, ירושלים תשס"ה עמ' 101).

בעל ספר מקבים ב פונה באיגרת ליהודי מצרים מספר להם את השתלשלות המאורעות בימי יהודה המקבי שהביאו לקביעת שני חגים, חג שמונת הימים הוא חג טיהור המקדש בעשרים וחמישי בחודש כסלו, אותו הוא מתאר כחג סוכות, (מקבים ב י, א—ט) וחג המכונה יום ניקנור בשלושה עשר לחודש אדר (מקבים ב טו, לו) המציין את עזרת האל וישועתו. לפי ספר מקבים ב נקבעו שמונה ימים לזכר המאורע הראשון משום שכך עשה שלמה בחנוכת המקדש על פי ספר דברי הימים ב ז, ח-ט. בעל מקבים ב המבקש להדגיש את תשועת האל, הנעדר מהסיפור במקבים א, מספר: "ובשמחה הם חגגו שמונה ימים באורח של (חג) הסוכות...לכן, בהחזיקם מטות וענפים רעננים וגם (כפות) תמרים, הם העלו מזמורים למי שהצליח את דרכם לטיהור מקומו. והם קבעו, בצו משותף ובהחלטה לכל עם היהודים, לחגוג את הימים האלה שנה בשנה". הפנייה של מחבר האיגרת לקוראיו במצרים כוללת הפצרה להשתתף בחגיגת החג לזכרו של סיפור נס של ירידת אש מן השמים על המזבח, בדומה למה שאירע בימי משה בחנוכת המשכן, בימי שלמה בזמן חנוכת המקדש ובימי נחמיה בזמן חנוכת המזבח בבית שני. האיגרת המבארת את קריאת החג בשם סוכות או סוכות ואש, מזכירה הדלקת נרות המנורה (שם, פרק א), מפרטת את שאירע בשנות השבעים והששים של המאה השנייה לפני הספירה, וחוזרת באופן מודגש על ההתערבות האלוהית בניצחונות יהודה המקבי: "ומקבי ואלה אשר עמו, כשהאלוהים מנהיגם קדימה, לקחו את המקדש ואת העיר" (שם, י, א). הספר איננו מפרט מה היא הדרך שיש לחוג בה את החג ומה הוא הריטואל המציין אותו.

יוסף בן מתתיהו, כוהן ממשמר יהויריב, שכתב ברומא בשפה היונית בשליש האחרון של המאה הראשונה לספירה אחרי חורבן בית שני, אינו מזכיר את השם חנוכה בספרו קדמוניות היהודים אלא מציין שקוראים לחג שנחוג "מאותו זמן ועד היום" בשם "אורים" משום שהישועה באה כאור שזרח פתאום" או "משום שאותה הזכות |(לעבוד את אלוהינו) הופיעה לנו בלי שקיווינו לה" (קדמוניות יב, ז, ו-ז: מהדורת א' שליט, כרך ג, עמ' 62). יוסף בן מתתיהו מתאר את נסיבות קביעת החג לדורות על יסוד ספרי החשמונאים: "ויהודה חגג עם בני עירו את חידוש הקרבנות בבית המקדש במשך שמונה ימים ולא הניח שום צורה של שמחה, אלא היטיב לבם בזבחים מפוארים שעלו בדמים מרובים וכיבד את אלוהים בשירי תהילות ומנגינות עלי נבל ושימח את העם. וגדולה כל כך הייתה חדוותם על חידוש מנהגיהם, שניתנה להם הרשות לאחר זמן רב, בלי שציפו לכך לעבוד את אלוהיהם, עד שחוקקו חוק לדורות אחריהם לחוג את חידוש העבודה במקדש במשך שמונה ימים. ומאותו זמן ועד היום הננו חוגגים את החג וקוראים לו (חג) האורים", (שם). דבריו של בן מתתיהו שהיה כוהן ממוצא חשמונאי, נשמרו רק בשפה היונית עד המאה העשירית לספירה כאשר תורגמו לעברית בספר יוסיפון. חיבוריו עוברים בשתיקה על המחלוקת בין שני בתי הכהונה במאה השנייה לפני הספירה, אולם דברי ההפצרה של בעל מקבים ב באיגרת הנכתבת כמה עשורים אחרי התרחשות המאורעות במאה השנייה לפני הספירה, מעידים שחג זה, שהיה שנוי במחלוקת נוקבת בין שני בתי כהונה, בית צדוק המודח מאז 175 לפני הספירה והמצדדים בו, ובית חשמונאי שתפס את מקומו בחסות סלווקית, משנת 152 לפני הספירה (מקבים א י, יח-כא; שם, יד,לח) , לא היה מקובל על כלל העם בארץ ובתפוצות.

מסורת חז"ל המוקדמת, עברה בשתיקה גמורה על חג החנוכה והשכיחה את שאר החגים החשמונאיים המנציחים ניצחונות צבאיים, הן משום שהפרושים התנגדו לשלטון החשמונאים ואף לחמו נגדם, כעולה מדברי יוסף בן מתתיהו על המלך החשמונאי שתלה שמונה מאות פרושים (קדמוניות היהודים, ספר יג, שורות 372-383: מהד' שליט, עמ' 106-107 ), וכעולה מעדויות במסורת חז"ל על מחלוקות בין ינאי לפרושים, והן משום שחכמים הציבו דגם הנהגה חדש אחרי החורבן, שאינו מצדד במלוכה ואינו מבוסס על ייחוס שבטי העובר בתורשה ועל בחירה משמים של זרע קודש, אלא על סגולותיו של היחיד, תלמיד החכמים, שמעמדו אינו מותנה בייחוסו אלא בחכמתו. מספריו של יוסף בן מתתיהו, מלחמת היהודים ברומאיים וקדמוניות היהודים, אנו לומדים על השנאה שרחש העם, בהנהגת הפרושים, למלכים החשמונאים, שנהגו בעריצות ובכוחנות ורצחו רבים מבני עמם ומבני עמים אחרים. מדברי קודמיו ששל בן מתתיהו, מחברי מגילות מדבר יהודה, עולה השנאה שרחשו הכוהנים בני צדוק ואנשי בריתם, בראשות "כוהן הצדק", לכוהנים החשמונאים, בראשות "כהן הרשע", שהדיחו אותם מכהונתם ותפשו את מקומם. ממסורת חז"ל אנו לומדים שחכמים לא קבעו לחג החנוכה מסכת במשנה ולא מצאו לנכון לדון בדיני חנוכה ברבדים הקדומים של דברי חכמים. בספרות חכמים המוקדמת אין כמעט זכר למאורעות תקופת המקבים - אין מזכירים את גזירות השמד של אנטיוכוס אפיפנס המתועדות בספר מקבים ב או את המלחמות והניצחונות של החשמונאים הנזכרים בספרי מקבים א ו-ב ואף לא את הבריתות עם הרומיים שכרתו המקבים המתועדות שם. החכמים, ממשיכי הפרושים, שזכרו את מעללי בית חשמונאי, העדיפו להתרחק מזיכרון מלחמות החשמונאים ומהנצחת הניצחונות החשמונאיים, מזיכרון השושלת החשמונאית המלכותית הזכורה לדראון ומנסיבות המחלוקת בין שני בתי הכהונה, בית צדוק ובית חשמונאי, ובחרו להחליף את הזיכרון ההיסטורי העוסק במעשי אדם שנויים במחלוקת, בזיכרון מתחום האגדה והישועה האלוהית, תחום הנס והפלא, שאפשר היה להתאחד סביבו ולייחל לחזרתו בנסיבות משתנות.

הזיכרון מתמקד בסיפור חדש, סיפור נס פך השמן שנמצא במקדש, שהייתה בו מנת שמן להדלקת המנורה ליום אחד, ונעשה נס והשמן הספיק לשמונה ימים. חכמים קבעו את טקס הדלקת הנרות, המיוחד לחג החנוכה לבדו, כציון לזכרו של נס פך השמן, המעיד על ישועה אלוהית בתחום הקודש, ולא על מעשי בני אדם בתחום החולין. במסכת סופרים, אחת מהמסכתות הקטנות שנתחברה בימי הגאונים, מצויה הכרזה פיוטית על מטרת הדלקת הנרות הנאמרת מיד אחרי ברכת ההדלקה ולפני שאר הברכות, הכרזה הקובעת את הנס האלוהי ואת הישועה השמימית במוקד הזיכרון ועוברת בשתיקה על הגבורה האנושית ועל הנסיבות ההיסטוריות השנויות במחלוקת:

"הנרות האלו אנו מדליקין על הישועות ועל הנסים ועל הנפלאות,
אשר עשית לאבותינו על ידי כהניך הקדושים,
וכל שמונת ימי החנוכה הנרות האלו קודש,
ואין לנו רשות להשתמש בהן אלא לראותן בלבד,
כדי להודות שמך על נפלאותיך ועל נסיך ועל ישועתך

(כ:ד, עמ' 343-344)

רק בתלמוד הבבלי-שנחתם כשבע מאות שנה אחרי התרחשות המאורעות, נזכר ניצחון החשמונאים בנוסח מגילת תענית והסכוליון המובא לעיל:

"מאי חנוכה? דתנו רבנן: בכ"ה בכסלו דחנוכה תמניא [שמונה ימים] אינון דלא למספד בהן ודלא להתענות בהן. כשנכנסו יונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל וכשגברה מלכות בית חשמונאי וניצחום בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול. ולא היה בו אלא להדליק יום אחד. נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים. לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל ובהודאה

(בבלי, שבת כא ע"ב)

פך השמן, האש ומנורת המקדש, הכרוכים בזיכרון הנס שארע במקדש המחולל בזיקה לחותמו של הכוהן הגדול, זיכרון עתיק לכאורה שמקורותיו מאוחרים למעשה, הפכו לסמליו של החג שהתחבב על העם בשל זיכרון הישועה והנס האלוהי במתחם המקודש שהיה ואיננו. זיכרון זה של נס שהתחולל בעבר בזיקה למקדש ולישועה אלוהית, הפך לתבנית מיוחלת לישועה נסית שעשויה להתחדש בעתיד. ביטוייו השונים של החג במהלך הדורות מיוצגים בנרות ופתילות ושלהבות ממינים שונים, המסמלים את ניצחון האור על החושך, ואת ניצחון הצדק האלוהי על העריצות האנושית. רעיונות אלה, אשר באים לידי ביטוי חזותי במנורות חנוכה מסוגים שונים, המרמזות על זכר מנורת המקדש, ועל זיכרון הקדושה והטהרה, התקווה והישועה, לעומת ניסיון הטומאה, העריצות, החורבן והגלות, זכו לפרשנות אמנותית יוצרת לאורך הדורות.

הדלקת שמונה נרות במנורת חנוכה במהלך שמונה ימים, כשבכל יום מדליקים נר נוסף עד לשיא שבו דולקים שמונה נרות ושמש, והצבת הנרות הדולקים בחלונות או בפתחי הבתים – מסמלות את ניצחון האור על החושך, את ניצחון הנס האלוהי על פני שרירות הלב האנושית, ואת ניצחון הטהרה המקודשת על הטומאה המחללת והרודפת. הנרות סימלו במובלע ובמפורש את ניצחון היהדות המתבדלת השומרת על זהותה המובחנת, באמצעות דת, זיכרון וריטואל, תקווה ואמונה- על פני כוחות אליליים, שביקשו להטיל עליה את מרותם המאחדת בכוח גזרות שמד משתנות לאורך הדורות.
במהלך ההיסטוריה היטשטשו המחלוקות והמאבקים הקשים הפנים-יהודיים שהיו קשורים בחג זה בשתי המאות האחרונות לפני הספירה, וחג החנוכה, חגם של מלכי בית חשמונאי ששיבשו את הסדר המקראי, את מסורת המלוכה ואת שושלת הכהונה הגדולה, הפך לחג האורים, חג עממי שנכרכו בו זיכרונות רבים ושונים על הניגוד בין היהדות לבין האלילות, בין האור ובין חושך, בין הישועה למפלה, ובין התקווה לגאולה למציאות הגלות.

תיאורים אגדיים של ניצחונות החשמונאים המשיכו להתחבר במהלך הדורות. בין המאה השנייה למאה החמישית לספירה התחברה בארץ ישראל בלשון הארמית, מגילת אנטיוכוס, המכונה גם בשמות מגלת חנוכה ומגלת בני חשמונאי, המכילה מסורות נוספות על אלה הידועות מספרי המקבים ומספרי יוסף בן מתתיהו. המגילה שמועד חיבורה המדויק שנוי במחלוקת, נכללה בסוף העתקות כתבי יד של התנ"ך ובתוך מחזור התפילות והיו קוראים בה במקור הארמי או בתרגומה העברי בקהילות שונות בציבור לאחר ההפטרה בשבת של חנוכה.

הדלקת הנרות בחנוכה קשורה בתודעת בני זמננו עם נס פך השמן ועם חשיבות פרסום הנס, ומוצאו של מנהג זה במסורת חכמים שיצאו לעצב מחדש את הזיכרון ההיסטורי, שכן המקורות הקדומים ביותר אינם מזכירים כלל את חובת הדלקת הנרות או את נס פך השמן. ספרי המקבים מתמקדים בחנוכת המזבח וברצף ההיסטורי-אגדי של אש המזבח, ואילו מסורת חכמים דנה בהדלקת נרות בפתח הסמוך לרשות הרבים או בחוץ כדי להאיר את רשות הרבים ולפרסם את הנס, כאמור בברכת "שעשה נסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה" (בבלי, שבת כג ע"א). עוד דנה מסורת חז"ל באיסור השימוש באור הנר או בשמן שבנר משום שנר חנוכה דומה למנורת המקדש. כאמור, מסורת חז"ל במשנה איננה עוסקת בחנוכה, אולם בתלמוד הבבלי, במסכת שבת, נקבעה סוגיה הדנה בנרות החג, בעקבות הדיון במשנה על נר השבת.
הנר עצמו, הכלי שבו הדליקו את השמן, נחשב כחפץ של מצווה שאסור להשתמש בו. בדברי חכמים העוסקים בעיקר חובת מצוות הנר, בהדלקתו, ובמיקומו, מצוי דיון מפורט במרכיביו של נר השמן, בכלי חרס , בשמן הזית ובפתילה, מצד אחד, ובשאלת החייבים והפטורים מהדלקת הנר, מצד שני.

בעבודתו של האמן הישראלי בן זמננו בלו פינרו נמצא דיאלוג יוצר עם זיכרון נס פך השמן ונרות החנוכה. בעבודתו מוצגים פך שמן הזית ואש הנרות בפירוש חדש בן זמננו המאיר את זיכרון העבר באור חדש. ליד מנורות חנוכה עתיקות מכל קהילות ישראל שהדליקו בהם פתילות במיכלי שמן זית, מוצגות צלחות פורצלן לבנות וכוסות זכוכית שקופות המכילות שמן זית. בחלק מן הצלחות מוצגות אותיות שם האל כזכר לנס, ובחלק מן הכוסות המוארות מיוצגת שקיפות האור במיכלי שמן הזית כזיכרון ניצחון האור על החושך. אזכור הנס בעבודתו של פינרו באותיות מוחשיות מוארות או מגולפות ואזכור דימויים שונים לשם האל המושיע במסורת חנוכה, לצד גלגולים חדשים של מיכלי שמן הזית - ממשיכים את המסורת הריטואלית ואת הזיכרון שהפכו את החג לנחלת העם כולו ומשכיחים את מקורותיו העתיקים השנויים במחלוקת. הפירושים החדשים לסמל החזותי החשוב ביותר באמנות היהודית, מנורת שבעת הקנים, שסמלה לאורך הדורות את הכיסופים לבית המקדש החרב, לחזרה לירושלים ולתשועה הקשורה בחזרה לציון, סמל שנקשר כאמור במנורת חנוכה דרך סיפורי המקבים בגלגוליהם במסורת חז"ל, סביב נס פך השמן והדלקת המנורה בידי הכוהנים, מחזירים את הצופה למעמקי באר העבר ולמצולות הזיכרון.

לא נותרו בידינו ביטויים חזותיים של מנורת חנוכה מהעת העתיקה, מהמאות שלפני הספירה, וככל הנראה לא היו כאלה, ועל כן פתוחים כל אפיקי הפרשנות היוצרת בפני אמנים בני זמננו בדבר זיכרונות מוחשיים של ירושלים של מעלה וירושלים של מטה, של מנורת המקדש ומנורת חנוכה, של זיכרון הנס האלוהי והגבורה האנושית. ככל הנראה מנורת חנוכה בתקופת התלמוד הייתה נר חרס רב פיות (ראו שלום צבר, "גבורת החשמונאים באמנות היהודית של ימי הבינים ותקופת הרנסנס", בתוך: ימי בית חשמונאי, ירושלים תשנ"ו) והוא התרקם לצד דימויה של מנורת המקדש על שער טיטוס מן המאה הראשונה לספירה, שהוא כידוע הייצוג המכריע שהטביע את רישומו על הדמיון היוצר. אולם במהלך הדורות דימויי הנרות מהסכוליון למגילת תענית, דימוי אש המזבח שהתגלגלה לאש המנורה ודימויי המנורה שהייתה במקדש, השתנו כל העת. מכלול התמורות והשינויים בתפיסת המנורה ובתפיסת הנרות היה רב מספור, אולם המבנה של שבעה מיכלי הדלקה או שבעה נרות ושמש נשמר כל העת. בעבודתו של פינרו נמצא ביטויים שונים לירושלים של הזיכרון המיוצגת במזבח ובמנורה, בנס ובפך השמן, באור ובהשתקפויות זהב, באותיות השם האלוהי וברמזי הזיכרון האנושי, שכולם כאחד מעלים פירוש מעורר מחשבה לחג האורים ולזיכרון התקווה והישועה.

פרופסור רחל אליאור היא ראש החוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית בירושלים, וכלת פרס גרשם שלום לחקר הקבלה מטעם האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים.