זמן יהודי

המילה זמן איננה נזכרת בחומש שכן זמן הוא מושג ערטילאי נטול שייכות ואילו החומש מבטא השקפת עולם שבה הזמן מגבש זהות ייחודית ומתייחס לרגע היסטורי עתיר משמעות הקשור בגילוי אלוהי ובמעבר מעבדות לחירות. המילה העברית העתיקה המציינת את מושג הזמן היא מועד המתייחסת לזמן מקודש שמקורו בציווי משמים הפונה לעדה ולציבור המעידים עליו במעגל חייהם. הזמן היהודי מתחיל בספר שמות עם יציאת מצרים, בספר שנזכרת בו לראשונה המילה עם ביחס לבני ישראל. דהיינו החודש שבו חל סיום השעבוד והחודש שבו מתחילה החירות עם יציאת מצרים, הוא הרגע שבו מתחיל הזמן היהודי כזמן היסטורי. בספר שמות בפרק יב, ב נאמר: "החדש הזה לכם ראש חודשים ראשון הוא לכם לחודשי השנה" ובפרק יג, ד נאמר: "היום אתם יוצאים בחודש האביב". החדש הראשון בלוח היהודי המקראי הוא חודש ניסן, חודש האביב, שבו התרחשה יציאת מצרים, ועל פי לוח השנה היהודי העתיק הוא החודש שבו מתחילה השנה, ובו נברא העולם, שכן הוא זה המציין את המעבר המכריע משעבוד לחירות. כדי לזכור מעבר זה, שמהותו היא החלפת שיעבוד אנושי בהבטחת חירות אלוהית, או החלפת חיים שאין בהם ריבונות על הזמן, לחיים שיש בהם מחזוריות קצובה מקודשת של עבודה ושביתה, מצווה התורה על שבועה של חירות ועל מחזורי זמן משביתים בסדר שביעוני המכונים מועדי ה' מקראי קודש.

הזמן היהודי מחולק לשביעיות המנציחות את השביתה משעבוד, במחזוריות שביעונית שנתית ובמחזוריות שביעונית רב שנתית. השנה מתחלקת לשבתות מדי שבעה ימים, לשבעת מועדי ה' בשבעת החודשים הראשונים של השנה (ויקרא כג, א-מד) והזמן ההיסטורי הרב-שנתי מתחלק לשמיטות מדי שבע שנים וליובלים מדי שבע שביעיות שנים.( ויקרא כה, א-יד). כל אחד ממחזורי זמן אלה מבטא השבתה מפעילות יוצרת וויתור על שיעבוד לעבודה ועל עשיית רווחים, בשמו של רעיון החירות והשוויון. השבת המוגדרת כ "שבת שבתון מקרא קודש כל מלאכה לא תעשו" (ויקרא כג, ג) היא הבסיס לזמן היהודי, שכן היא יחידת זמן שביעונית התלויה בציווי אלוהי, בספירה, במניין ובעדות. אין היא נראית בעין ואין היא מתחייבת מתמורות הטבע אלא היא קיימת רק למשמע אוזן והיא קיימת משעה שהיא כתובה על ספר ומעידה על זיכרון ועל ברית, משעה שמתקיים מניין רצוף של שביעיות ימים, הנשמר בידי עדה זוכרת. על פי הלוח העתיק שנמצא במגילות מדבר יהודה, שנכתבו בידי הכוהנים לבית צדוק במאות האחרונות שלפני הספירה, שבעת מועדי ה' מקראי קודש שנאסרת בהם כל מלאכה, נמנים כדלהן: פסח בארבעה עשר לחודש הראשון; חג המצות בחמישה עשר לחודש הראשון שהוא חג בן שבעת ימים; יום הנף העומר שחל ביום ראשון הראשון אחרי חג המצות, בכ"ו לחודש הראשון, חג השבועות הוא חג הביכורים חל ביום ראשון שבע שבתות לאחר מכן, במחצית החודש השלישי, ט"ו בסיון. בחודש השביעי באחד לחודש חל שבתון זכרון תרועה, בעשור לחודש השביעי יום הכיפורים ובחמישה עשר לחודש השביעי חג הסוכות במשך שבעת ימים. שבעת המועדים דלעיל חלים בשבעת חודשי השנה הראשונים בין ניסן, החודש הראשון לתשרי, החודש השביעי. בלוח העתיק המפורט בספר חנוך, ספר היובלים, מגילת המזמורים, מקצת מעשי התורה, ספר נוח, ובשירות עולת השבת, שנמצאו בין מגילות מדבר יהודה, בכל שנה היה מספר ימים קבוע 364 ובכל שנה היו 52 שבתות, שמועדן קבוע. צירופם של ימי מועד אלה של שבעת מועדי ה' העולה 18(בניכוי שבתות) למספר שבתות השנה 52 (364:7=52) מעלה שבעים ימים. מנורת המקדש בת שבעת הקנים הייתה זיכרון מוחשי מקודש לסדר שביעוני זה, על מחזוריו השבועיים המועדיים, והשנתיים.
העם היהודי היה העם היחיד בעת העתיקה שזכה לשבעים ימי חירות מדי שנה, שכן ימי "מועדי ה' מקראי קודש" היו אסורים בכל מלאכה על כלל הציבור. מחזוריות שביעונית זו המשיכה במחזורי השמיטות והיובלים מדי שבע שנים ומדי שבע שביעיות שנים, שבכל אחד ממחזורים שביעוניים אלה גדל הויתור על הריבונות האנושית לטובת רעיונות של שוויון וחירות.

חג הפסח, חג החירות, ראשון המועדים, הוא חג של מעברים, חג של סיום וחג של ראשית. עבודותיו של בלו פינרו עוסקות בכמה היבטים של מעברים אלה. בעבודה "העברים" מתואר המעבר במים, מארץ העבדות לארץ החירות, ממציאות משעבדת ידועה ומייסרת, ממנה מבקשים לברוח, למציאות לא ידועה ולא מוכרת, שיש בה הבטחה של חירות ותהייה של אי ידיעה. מהות השעבוד ומהות החירות קשורות בריבונות על הזמן: עבד הוא מי שאיננו אדון על זמנו וכל זמנו כפוף לשרירות לבו של הזולת, וכבול לתועלתו ולרווחתו. בן חורין הוא מי שזמנו בידו, וחלוקתו ברשותו, לתועלתו ולרווחתו שלו ושל זולתו, ברצונו ובבחירתו. הזמן היהודי, בביטוייו בעת העתיקה, ביקש להבטיח שלכל אדם ללא כל תנאי מסייג, יובטח יום של שוויון וחירות מדי שבעה ימים, ושלכל אדם יהיו שבעים ימי חירות ושביתה מעבודה, בכל שנה. אי אפשר להפריז בחשיבותו של רעיון זה, שכן בעולם העתיק חלקים נכבדים מהאוכלוסייה היו משועבדים נטולי חירות, דהיינו עבדו במשך כל השנה כולה ללא חג וללא שבת או ללא זכות שביתה ומנוחה.
המעבר במים, הקשור לחציית ים סוף, יכול להתפרש בפנים רבות אבל בכל אחד מפנים אלה, בראש ובראשונה, מתחולל כאן מעבר. שם העבודה, העברים, קשור למקור השם העתיק, מעבר לנהר, המתייחס לקבוצה שעוברת ממקום למקום, קבוצה שעזבה עולם אחד ידוע ומוכר, ועברה לעולם לא ידוע בכוחה של הבטחה אלוהית, או בכוח המצוקה והשעבוד שדחפו אותה לקחת את גורלה בידה, לקום וללכת אל הלא נודע, לחצות את הים, לעבור מהמוכר אל הנעלם.

העבודה הקרויה "שייך לשום מקום, לזמן אחר" מבטאת את תודעתו של העקור והבורח, נטול השייכות ונטול הזמן. כזה היה מצבם של בני ישראל שעזבו את מחוזות השעבוד הידועים והמוכרים, והלכו אל המרחב הלא נודע הקרוי מדבר. ארבעים שנה היו ההולכים נטולי בית, נטולי כתובת, נטולי ידיעה על המקום שאליו מועדות פניהם, נושאים עמם את זיכרון "בית עבדים" של העבדות, ואת תקוות החירות, בית בארץ המובטחת, הלא נודעת. העבודה "שני אנשים עם בית" מבטאת את אובדן הבית שחווים העקורים והבורחים, ואת התקווה לבית בארץ המובטחת, תקווה שלא התממשה לגבי יוצאי מצרים שכן דור המדבר, שהעבדות הייתה טבועה בו, לא זכה כידוע להיכנס לארץ. ברוחם ובגופם נשאו העוזבים ההולכים במדבר את זיכרון ביתם ב"בית עבדים" ואת תקוות הבית המיוחל בארצם של בני החורין. מן האחד ברחו ואל השני לא הגיעו, רק בעיני רוחם קיימו בית זה. העבודה אישה עם בית בראשה" שייכת גם היא לעולם הדימויים של מנוחה ונחלה, בית וקירבה, נוסח דברי חז"ל "אשתו זו ביתו", אבל היא יכולה להתפרש גם כאישה המתגעגעת לבית, אחת משישים הריבוא שיצאו ממצרים ונדדו עד כלות במדבר, איבדו את כל אשר להם מלבד את הגעגוע לבית שעזבו, ואת הכיסופים לבית שעוד לא הכירו.

הדבר היחיד שהביאו אתם צאצאי יוצאי מצרים מן המדבר אל הארץ המובטחת, היה חוק כתוב, וזיכרון של התגלות אלוהית התובעת הכרה באל יחיד בורא שמים וארץ, אל ההיסטוריה והזמן, אל הסיפור והספר, העדות והמועד, הקובע את הזיכרון בזיקה לפסוק "אלה מועדי ה' מקראי קודש אשר תקראו אותם במועדם" ומשכיח את זיכרון התרבות הקודמת ממנה נעקרו. הקדושה והקודש מתייחסים בחומש לזמן ולא למקום, למועד ולא לארץ, לזיכרון המופשט של החירות ולא למציאות המוחשית שתמיד כפופה לסכנת השיעבוד. האל המקראי הוא אל הדוחה את השעבוד ומקדש את החירות, ותובע את קידושו של הזמן במחזוריות שביעונית נצחית למען הבטחת החירות לכלל, ואיננו מקדש את המקום. (הביטוי ארץ הקודש הוא המצאה מאוחרת, בעוד ש"מועדי ה' מקראי קודש" או "זכור את יום השבת לקדשו" מצוי בתשתית המחשבה היהודית העתיקה ביותר).

יוצאי מצרים שאיבדו כל אחיזה של מקום, זכו בתפיסה חדשה לגמרי של זמן. עובדה מאלפת היא שהעם היהודי שחווה חזור ושנה חוויות של גלות וגירוש, עקירה ורדיפה, שכולן כרוכות באבדן הזיקה החיה למקום, שמר בכל טלטוליו וגלגוליו את הזיקה העמוקה לזמן היהודי, זמן הכרוך בזיכרון בנוסח "זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים מבית עבדים" (שמות יג, ג). הזיכרון הכתוב, המזין את הלוח היהודי, ראשיתו בסיפור הבריאה המכונן את יחידת הזמן היהודי, שישה ימי מעשה ויום שביעי שבת. בעבודה המיקרוגרפית המציירת את פרשת בראשית על ביצה מתחבר האמן אל ראשית הזיכרון היהודי הכתוב, זיכרון המבטיח את שבועת החירות החל מסיפור שבעת ימי הבריאה ומבטיח לידה מחדש בכל דור ודור.

פרופסור רחל אליאור היא ראש החוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית בירושלים, וכלת פרס גרשם שלום לחקר הקבלה מטעם האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים.