חגי תשרי - מסורות מן העת העתיקה- מיתוס וזיכרון, חקירה ויצירה

ראש השנה ויום הכיפורים, המכונים במסורת 'ימים נוראים', לא היו קשורים זה לזה בעת העתיקה. ראש השנה אינו נזכר בתורה בשם זה שכן השנה המקראית לא החלה בראשון לחודש השביעי, א' תשרי, אלא החלה בחודש האביב בא' ניסן, כאמור במפורש בספר שמות יב, ב: 'החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה'. התורה מכנה את המועד החל בראש החודש השביעי בשם שבתון זכרון תרועה (ויקרא כג, כד) או יום תרועה (במדבר כט, א). ספר היובלים שנכתב בחוגים כוהניים במאה השנייה לפני הספירה, מעיד שהמועד הנחוג בראשון לשביעי הוא אחד מארבעת ימי הזיכרון הקשורים לחישוב הלוח ולמניין ארבע תקופות השנה. מניין ארבע העונות נלמד מסיפור המבול, המהווה תשתית לחישוב הלוח, שחלוקותיו הרבעוניות והשביעוניות חרותות על לוחות השמים ומביעות את נצחיות הסדר האלוהי המחזורי המקודש:

"והאחד לחדש הראשון והאחד לחדש הרביעי והאחד לחדש השביעי והאחד לחדש העשירי ימי זכרון הם וימי מועד הם בארבע תקופות השנה כתובים וקיימים הם לעדות לעולם. וישימם נוח לו לחגים לדורות עולם כי היה לו בהם זכרון...ויעלום על לֻחות השמים שלשה עשר שבֻעות כל אחד מהם מזה עד זה זכרון מהראשון עד השני מהשני עד השלישי מהשלישי עד הרביעי. ויהי כל ימי המצווה חמשים ושתים שבתות ימים וכלן שנה תמימה. ככה נחרת והוקם בלֻחות השמים ולא יעבר שנה אחת [משנה לשנה]. ואתה צו את בני ישראל ושמרו את השנים כמספר הזה שלש מאות וששים וארבעה ימים יהיו שנה תמימה ולא ישחיתו את מועדה מימיה ומחגיה כי הכול יבוא אליהם לפי עדותם ולא יאבדו ולא ישחיתו חג" (ספר היובלים ו, כג-כד, כט-לב).

הזיכרון וחלוקת השנה לזמן רבעוני ושביעוני, הקשור בהיטהרות הארץ במי המבול, מכוננים קשר מרתק בין העבר המיתי להווה הריטואלי, דרך מחוזות הזיכרון. חטא ועונש, הטמאות והטהרות, מצויים במעמקי החלוקות העתיקות של הזמן לחלוקה רבעונית של עונות ולחלוקה שביעונית של שבתות. ארבעת ימי הזיכרון המפרידים בין העונות חלים תמיד ביום רביעי , יום בריאת המאורות, בראשית החודש הראשון, הרביעי, השביעי והעשירי. הם מציינים את ארבע עונות השנה המחולקות בצורה שווה, סימטרית, קבועה ומחושבת מראש: א' ניסן מציין את עונת האביב, א' תמוז מציין את ראשית הקיץ, א' תשרי מציין את ראשית הסתיו וא' טבת את תחילת החורף. ארבעה ימי זיכרון אלה הרחוקים זה מזה 91 ימים, נמנים במפורט בסיפור המבול בבראשית פרק ז בנוסח מקוטע, ונמנים בספר היובלים שנכתב במאה השנייה לפני הספירה, באופן מפורט ומדויק. לפי תפיסה זו הזמן איננו כפוף לחלוקות אנושיות שרירותיות ומשתנות אלא הוא ביטוי לסדר האלוהי הנצחי ולמועד המעיד בסדר מחזורי קבוע ומחושב מראש על מחזורי הטבע ומחזורי הזיכרון המקודשים.

הלוח המקראי, המקדש את הזמן השביעוני מאז סיפור הבריאה ומקדש את הזמן הרבעוני מאז סיפור המבול , החל את השנה מחודש ניסן, החודש בו נברא העולם ובו התרחשה יציאת מצרים, המגלמת את המעבר מעבדות לחירות. מעבר זה עניינו החלפת זמן השעבוד השרירותי הנכפה בידי אדם, בזמן משחרר של חירות, המעוגן בחסד אלוהי ובחוק נצחי המתייחס למועדי ה', מלשון עדות וזיכרון על מחזורי טהרה נצחיות וחירות.

הזמן היהודי, הפותח בחודש האביב המציין את ראשית הזיכרון של יציאה משעבוד לחירות, ,מעוגן בחוק אלוהי התובע השבתה מחזורית שביעונית מדי שבת , והשבתה מחזורית נוספת בשבעת מועדי ה', החלים בשבעת חדשי השנה הראשונים, ומכוננים את מחזור השנה ואת הזיכרון ההיסטורי של העם השלוב במחזורי הטבע. זמן זה נמנה על פי החוק המקראי הניתן בסיני ומפורט בפרק כג בספר ויקרא ובפרקים כח-כט בספר במדבר, שם נמנים השבתות והחדשים ושבעת מועדי ה' שראשיתם בפסח בחודש הראשון ואחריתם בסוכות בחודש השביעי.

תמורות ההיסטוריה וחילופי השלטון בארץ ישראל במאות השנייה לפני הספירה (השלטון הסלאוקי-יווני שהחליף את השלטון התלמי-מצרי ) הביאו לחילוף הלוח המקראי, להדחת הכהונה מבית צדוק, לעלייתה של כהונה חדשה, שמונתה בידי המלכים הסלווקיים ולהחלתו של לוח ירחי חדש, שהחל בסתיו, ב-א' תשרי על פי הלוח היווני מקדוני של בית סלאוקוס. הלוח הירחי החדש שהחל בא' תשרי, החליף את הלוח השמשי שקדם לו, שהחל בא' ניסן. יום זיכרון תרועה המקראי התחלף בראש השנה של מסורת חז"ל, שם שאיננו נזכר בתורה ונזכר רק במשנה ראש השנה. המסורת החדשה של חכמים, שקבעה אחרי חורבן בית שני את ראש השנה, בחודש השביעי, כמועד ראשית השנה, בניגוד לסדר המקראי הכוהני המונה את ניסן כחודש הראשון ראש חודשים, צירפה למועד החדש, בתשרי, מסורות שנקשרו במקורן הקדום לחודש ניסן, חודש החירות, שבו החלה השנה המקראית.

המסורת הבולטת ביותר שהתרחשה בראשית הזיכרון היהודי במחצית החודש הראשון ב- ט"ו בניסן, על פי ספר היובלים פרק יח, היא מסורת עקדת יצחק. על פי התאריך הכוהני העתיק בספר היובלים, העקדה קשורה למועד מקודש, חג הפסח, ולמקום מקודש, הר ציון, שעליו עתיד להבנות המקדש שבו ישכן האל את שמו. חכמים, לעומת זאת, אחרי החורבן, העבירו את מועד העקדה לראש השנה ואת מקום העקדה להר המוריה, וקשרו אותה לשופר העשוי מקרן איל, המזכיר את עקדת יצחק. בעבודתו של בלו סמיון פינרו על חגי תשרי, השופר מונח בפיה של דמות שוכבת, חסרת אונים, התוקעת בו, ובגופה נר המעלה זיכרון שלהבת אש, הקשור בזיכרון יצחק הנעקד על המזבח כקרבן. יצחק כידוע הועלה לעולה בידי אביו אברהם, שנענה ללא היסוס לציווי אלוהי, בתוקף אמונתו ומסירותו, וזיכרון העקדה, שסמלו קרן האיל, הוא שמועלה במסורת הקדומה בקשר לפסח, ובמסורת המאוחרת בזיקה לראש השנה, בידי צאצאי העוקד והנעקד, שניצל ברגע האחרון. המשורר חיים גורי היטיב לתאר בשירו 'ירושה', את זיכרונם המר של הצאצאים ואת מורשת ההתמודדות עם החיים והמוות שנגזרה עליהם:

יצחק, כמסופר, לא הועלה קורבן.

הוא חי ימים רבים,

ראה בטוב, עד אור עיניו כהה.

אבל את השעה ההיא הוא הוריש לצאצאיו.

הם נולדים

ומאכלת בליבם

כאמור, המסורת העתיקה בספר היובלים מלמדת שיצחק נעקד על מזבח העולה על הר ציון במועד חג הפסח במחצית החודש הראשון, במקום שבו עתיד להיבנות המקדש, מקום מזבח העולה, והאיל שנאחז בסבך הועלה לקרבן תמורתו. מסורת חז"ל העתיקה את סיפור העקדה לראש השנה ולהר המוריה, המקום שבו נבנה מקדש שלמה לפי ספר דברי הימים, וקשרה את קרן האיל, השופר, לראש השנה. מסורת חכמים ביקשה לקבע הקשר חדש זה וקבעה את קריאת פרשת העקדה בראש השנה, שכן אפרו של יצחק הצבור על המזבח וקרן האיל בתקיעת השופר מכפרים על חטאי צאצאיו של יצחק בראש השנה (תנחומא, פרשת וירא). שינוי זה שערכה מסורת חז"ל אחרי החורבן השכיח את המסורת הכוהנית בספר היובלים הקודמת לה במאות שנים, שעל פיה יצחק נעקד במחצית החודש הראשון על הר ציון, במועד קרבן הפסח, ושבעת ימי החג הנחוגים במועד זה ראשיתם בשמחה על הצלת יצחק מידי המלאך משטמה (היובלים, יח). יתכן מאד שהמעתק שבצעה מסורת חכמים במועד העקדה ובמקומה, נבע מן העובדה שהמסורת הנוצרית קשרה בין צליבת יהושע בפסחא לעקדת יצחק.

הצירוף של מקום מקודש בשם 'מקום הר יי' הקשור בהר ציון, בקרבן עולה ובעקדת יצחק, כאמור במפורש בספר היובלים, ושל זמן מקודש בשם 'חג יי' הקשור במועד חג הפסח ובשה לעולה, מזכירים מסורת נוספת, מאוחרת לספר היובלים, הבוחרת במקום זה, במועד זה ובסיפור העלאת קרבן עולה אנושי, כרקע לסיפור מכונן. הדברים אמורים במועד הצליבה של ישוע, "שה האלהים", בחג הפסח, או פסחא, במחצית החודש הראשון, בזיקה להר ציון.

במסורת הנוצרית התקיים הסט משמעויות ושילוב של כמה מסורות הקושרות בין העולה, השה, העקדה, פסח והר ציון: מתוך פרשנות טיפולוגית המניחה כי מאורעות העבר הם מראה שבה משתקפים פני העתיד, זיהו הנוצרים את ישוע כ'שה הנעקד' העומד על הר ציון וכקרבן פסח - דהיינו, זיהו את הצלוב עם השה שהועלה לקרבן עולה במקום יצחק, וקבעו את סיפור הצליבה במחצית החודש הראשון ב- ט"ו בניסן (אונגליון יוחנן יט, לא).
במסורת הנוצרית, מועד חג הפסח המקראי, מחצית החודש הראשון, שבספר היובלים הוא מועד העקדה, הופך לפרה-פיגורציה של הצליבה בפסח, וישוע המכפר במותו על חטאי זולתו, הוא המקבילה האלגורית הן של יצחק והן של השה הנעקד, 'אגנוס דאי', שה האלוהים, שכן יצחק, על פי אגדות העקדה, הועלה לעולה על הר ציון, מת, והועלה לגן עדן וחזר משם כשנרפא, ואף ישוע, בדומה לו, נכנס עם צליבתו למקדש של מעלה, או לגן עדן, וסמלו הארצי, השה, עמד ממול לגן עדן, על הר ציון, כאמור בחזון יוחנן: "ראיתי והנה השה עומד על הר ציון.." (יד, א).

ב'איגרת אל העברים' מצויים הפסוקים המפקיעים את הר ציון מתחום הגיאוגרפיה הארצית ומתחום הזיכרון היהודי-הכוהני של המקדש ושל העקדה, והופכים אותו לחלק מן המארג המקודש במסורת הנוצרית: "כי אם-באתם אל-הר ציון ואל-עיר אלהים חיים אל-ירושלים שבשמים: ואל עצרת רבבות המלאכים ועדת הבכורים הכתובים בשמים ואל-אלהים שופט הכול ואל-רוחות הצדיקים הנשלמים".(יב, כב-כג). במסורת הנוצרית הופך הר ציון, מקום המקדש, להיות המקום שבו נחה רוח הקודש על השליחים בחג השבועות כמסופר במעשה השליחים.

ההיסטוריה מלמדת שכל מועד מקודש וכל מקום מקודש עשוי להפוך צומת לזיכרונות מתחרים ולמסורות חלופיות המנכסות ומדירות זיכרונות קודמים.

יצחק הנעקד הנזכר במסורת כמכפר בסבלו על חטאי צאצאיו, נמנה על יסודותיה המובהקים ביותר של המסורת האיקונוגרפית היהודית בעת העתיקה, כידוע מציורי דורה ארופוס ומן הפסיפסים על רצפות בתי הכנסת, ואף תופס מקום מרכזי בפיוטים ובתפילות לימים הנוראים. פרשת העקדה עוררה בכל הדורות שאלות נוקבות, שעליהן השיבו בעלי המדרש, משוררים, פייטנים ואמנים, במשך אלפי שנים. עבודתו של פיינרו מחזירה את הצופים לשדה שיח טעון זה שבו השופר וזיכרון האיל שנאחז בסבך, השה, העולה, הכפרה והעקדה, שזורים זה בזה. במחוז זיכרון זה שמנהל דיאלוג כואב הולך ונמשך, עם תרבויות רבות, החל מבראשית, עבור בספר היובלים, בברית החדשה, בפיוטי העקדה, בתפילות ראש השנה, וכלה בסרן קירקגור בחיים גורי, באברהם אופק ובמנשה קדישמן, אהבת אלוהים מתנגשת התנגשות נוקבת עם אהבת בשר ודם, והאמונה בתוקפו של ציווי ממקור נעלם בדבר העלאת הבן האהוב לקרבן, כמבחן אמונה וזהות, מחייבת באופן בלתי נמנע את הקרבת האהוב ואת ההתנכרות למצוקת הנעקד, ואף גורמת לזוועת השכול שמשית המקריב המציית, על עצמו ועל משפחתו, במו ידיו, במענה לצו האלוהי.

יום הכיפורים – מיתוסים עתיקים
יום הכיפורים נזכר כמועד השישי ברשימת שבעת מועדי ה' החלים בשבעת חודשי השנה הראשונים על פי הלוח המקראי בספר ויקרא כג. המועד השישי, החל על פי הלוח העתיק ביום ששי העשור לחודש השביעי, מכונה יום הכיפורים ושבת שבתון (ויקרא, כג, כו-לב) וקרבנות היום מפורטים בספר במדבר (כט, ז-יא). תכליתו של מועד זה מבוארת בקצרה: "כי יום כפרים הוא לכפר עליכם לפני ה' אלהיכם",(ויקרא, כג, כח) אולם החטא שעליו מכפרים איננו נזכר במפורש בתורה. פרטי עבודת היום, הנערכת בידי הכוהן הגדול בקודש הקדשים במקדש, ובידי שליחו, "האיש העתי" בארץ גזרה במדבר, מתוארים בהרחבה בפרק ט"ז של ספר ויקרא. מסורות קדומות מן העת העתיקה, באו לענות על שאלת מהות החטא שעליו מכפרת העדה בצום ובתענית, ועליו מכפר הכוהן הגדול, והן עושות זאת תוך הוספת מימדים מיתיים ומיסטיים המאירים את הקשריו השונים של יום הכיפורים, את החטאים עליהם מכפרים ואת הסיפורים העתיקים המצויים בתשתיתו.

באסופה המקראית נזכר מועד זה לראשונה בספר שמות, בזיקה למזבח הזהב בקודש הקדשים, שם נזכרת הכפרה השנתית, הנערכת בידי הכהן הגדול, המוגדרת אף היא כקדש קדשים: "וכפר אהרון על קרנותיו אחת בשנה מדם חטאת הכפרים אחת בשנה יכפר עליו לדורותיכם קדש קדשים הוא לה'" (שמות ל, י). בספר ויקרא בפרק ט"ז פסוקים א-לד, מתוארת עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים בפעלים השמורים לעבודת הכוהנים במשכן ובמקדש: הקריב, כיפר, שחט, טיהר וקידש. ההקרבה והשחיטה נערכות במכלול עבודת הקרבנות המציינת את חילופי מחזורי הזמן מדי יום ביומו, ימים, שבתות, חודשים ומועדים, אולם הכפרה, הטהרה והקידוש, הכניסה לקודש הקדשים אחרי שורה של טבילות והעלאת הקטורת על מזבח הזהב, מיוחדים ליום כיפור לבדו, והם מתייחסים למכלול מורכב ביחסים שבין הנגלה לנעלם, המופקד בידי הכוהן הגדול. טקס הכפרה השנתי נערך בידי הכוהן הגדול בלשון המושגים הדו-כיוונית של טומאה וטהרה, כפרה וקדושה : .. "וכיפר על הקודש מטומאת בני ישראל ומפשעיהם לכל חטֹאתם... וטִהרו וקִדשו מטומאת בני ישראל.(שם)

הטהרה והטומאה הם מושגים עתירי משמעות בספרות הכוהנית המיוסדת על ניגודים מקבילים המייצגים את החיים והמוות על ביטוייהם המופשטים והמוחשיים, המקודשים והמטמאים, הטקסיים והטקסטואליים. ניגודים מקבילים אלה הבאים לשיאם בעבודת יום הכיפורים קשורים בהתאמה למתחם הטהרה, או ל'קודש הקדשים' מקור הברכה, הקדושה והחיים, אליו נכנס הכוהן הגדול פעם בשנה, ולמתחם הטומאה, או ל'ארץ גזרה' מקום הקללה, החמס והמוות, אליה הולך הכוהן השליח, המכונה 'האיש העתי', המוביל עמו את השעיר לעזאזל, למדבר. ניגודים אלה מוטעמים בכיוונים המנוגדים של עבודת יום הכיפורים: בכניסת הכוהן הגדול לקודש הקדשים, לכפורת, מקום מרכבת הכרובים (שמות לז, ו-ט; דברי הימים א כח, יח) , הקשורה למלאכי קודש ולגן עדן, מזה, ובהליכת האיש העתי למדבר ישימון, לחשכת השאול, מקום מאסרם של עזאזל, מנהיג בני אלהים שחטאו בפריצת גבולות בין שמים וארץ ובזיווגים אסורים עם בנות האדם (בראשית ו,ב), מזה. בני אלהים אלה המכונים עירים, ורוחי בליעל, קשורים לחטאים הכבדים שמילאו את הארץ חמס וגרמו לבוא המבול. חטאים אלה קשורים ליום הכיפורים שכן טקס שילוח השעיר לעזאזל מעלה את זכרו של עזאזל, מנהיג המלאכים המורדים, האסור כעונש על חטאיו בחושך, מתחת לסלעים, בבור שחת במדבר ספר (חנוך א, פרקים ו-טז). יום הכיפורים, המועד השישי במחזור המועדים, הנחוג ביום ששי, שבת שבתון, בעשור לחודש השביעי, מתייחס לזיכרון חטא קולקטיבי שארע בדור השישי לדורות האדם, הכרוך בשיבוש גבולות שבין שמים לארץ, בעריות, בעבודה זרה ובשפיכות דמים, ובתוצאותיו הרות האסון, החמס ההשחתה, הקללה והמבול. הזיקה בין עזאזל לארץ גזירה נובעת במסורת הקדומה מהטענה הבאה: הואיל והמלאכים שחטאו נטמאו במגעם עם בנות האדם, אין הם יכולים לשוב לשמים, והואיל והם בני אלמוות, המבול לא כילה אותם, אלא הם נאסרו במדבר, בארץ גזרה, במעמקי האדמה, הסמוכים לעולם המתים המטמא, בתחום המכונה "בתוך החושך ובשאול ובתהום ובצלמות" (היובלים ה, יד). בספר חנוך מתואר עונשם הדו שלבי: מאסר במדבר, במעמקי האדמה, בחושך, מתחת לסלעים חדים, קבורים בחייהם, בשלב הראשון הכפוף לחוקי הטבע, ושריפה באש ביום הדין, החורג מגדרי הטבע, בשלב השני. לשני עונשים אלה בעבר ובעתיד, נלווית חובת זיכרון כתוב של חטאי עזאזל בהווה:

"ועוד אמר ה' אל רפאל אסור את עזזאל ידיו ורגליו והשלכתו אל החשך ועשית פתח אל המדבר אשר בדודאל והשלכתו שמה. ושמת עליו סלעים קשים וחדים וכסיתו בחשך וישב שם עד עולם וכסית את פניו לבל יראה אור. וביום הדין הגדול ישלך אל תוך האש. ורפאת את הארץ אשר השחיתו המלאכים...ותשחת כל הארץ בלמד מעשי עזזאל וכתבת עליו את כל החטא."(ספר חנוך א י, ד-ח; השוו שם, נד, ה-ו).[1]

כוחות טומאה משחיתים אלה המאיימים על החיים בחטאים מחוללי כיליון, מתוארים במקורות רבים בעת העתיקה. המלאכים החוטאים קשורים לבליעל חושך חבלה ומשטמה : "ואתה עשית בליעל לשחת מלאך משטמה ובחושך ממשלתו ובעצתו להרשיע ולהאשים וכל רוחי גורלו מלאכי חבל בחוקי חושך יתהלכו ואליו תשוקתמה יחד" (יגאל ידין, מלחמת בני אור בבני חושך, ירושלים תשט"ז, עמ' 336)

הטהרה והטומאה קשורות בהתאמה לאור ולחושך, לקדושה ולשחת, לבריאה ולתוהו, לתחום הנשלט הכפוף לחישוב ומחזור, לספר מספר וסיפור, ממקור מופשט, נשמע ובלתי נראה, הקשור לחוק, צדק וברית, המייצגים את הקדושה והחיים, מזה, ולחסר השליטה ונטול הלשון המספר, המחזור והחישוב, הכפוף למישור המוחש בלבד, מפר הברית ופורע החוק, המייצג את הטומאה והמוות, מזה. שני תחומים אלה קשורים לנצחיות מחזורי החיים ולשיבוש סדרי הטבע, לנטול המספר והחוק, הכאוטי והממית, המכונה בקצרה חמס, תועבה, השחתה וגורל חושך, לעומת הכפוף לספירה ומחזור, המחושב מראש, הקשור בחוק ובברית, המחייה, המכונה בקצרה קדושה, ברית, דרכי צדק וגורל אור. ככלל הטומאה והטהרה, המתקיימות בתקבולת ובהנגדה במיתוס, בחוק ובפולחן, קשורות בסכנת הכיליון, הנובעת מפריצת הגבולות המכוננים את האחדות המקודשת (חוק ומועד, שבת וברית, מחזור ומניין, ספר מספר וסיפור), מהשחתה ופריעת החוק ומעונש משמים, מכאן, ובהבטחת הנצחיות, המותנית בכינון גבול ומחזור, בשמירת הברית המיוסדת על חוקים משמים ועל מועדי קודש שביעוניים, ובכפרה אלוהית, מכאן. העונש קשור לטביעת בני האדם החוטאים במי המבול מכאן, ולמאסר בני אלהים שנטמאו בחשכת המדבר, בבור שחת, במקום עזאזל, בשאול ובצלמות, מכאן. זכרם של חטאי דור המבול שטמאו את הארץ ועונשם הנורא הוא המועלה בטקס שילוח השעיר לעזאזל.

שיאו של המאבק בין תחום הטומאה, הכיליון, החמס, הקללה, החושך, השיבוש, ההוויה נטולת המחזור, המדבר, ארץ הגזירה, מקום עזאזל, רוחי בליעל, מלאכי המשטמות, מלאכי השחת והמוות, מזה, לבין תחום הטהרה, הנצחיות, הקדושה, הברכה, האור, המרכבה, קודש הקדשים, גן העדן, המחזורים האסטרונומיים הקבועים של 'מרכבות השמים', לוח השבתות והחדשים, מחזורי המזרע הפריון והחיים, ומקום מלאכי קודש, מזה, מיוצג בעבודת יום הכיפורים.

הריטואל המפורט בספר ויקרא בפרק ט"ז המחבר בעבודת היום מחוזות זיכרון מיתיים ומיסטיים ומישורים על זמניים ועל מקומיים שונים, מקדד, מתמצת ומעגן זיכרון פולחני דו-כיווני, המורכב משורה של פעולות הנושאות משמעות סמלית של התמודדות עם החיים והמוות בייצוגם הסמלי כטהרה ןטומאה. פעולות ריטואליות אלה נערכות זו אחר זו פעם בשנה בשני מתחמים המשקפים בהתאמה את תחום הטהרה ותחום הטומאה, ונבדלים מכל שאר המקומות במידת ריחוקם מהשגה אנושית רגילה הנמצאת בתחום הנראה: המקום המקודש הקשור למקור החיים האלוהי, לטהרה לנצחיות ולפריון, הנודע ככפורת, מקום הכרובים וקודש הקדשים, אליו נכנס הכוהן הגדול פעם אחת בשנה ביום הכיפורים, והמקום המקולל, הקשור למוות, טומאה, שממה ולכיליון, הנודע כמדבר וארץ גזרה, ישימון ומקום עזאזל, או מקום העירים, אליו יוצא 'איש עתי' הנוטל עמו את השעיר לעזאזל, הנושא עליו את החטא והטומאה (ויקרא טז, י; כא-כב; כו-כז; ספר חנוך א, פרקים ו-טז).

הכפרה כרוכה בהתקדשות ובהיטהרות במים של הכוהן הגדול, בכניסתו לקודש הקדשים, במקדש על הר ציון, הקשור בנצחיות החיים, בגילוי האל, בגן עדן, בכרובים, בכפורת ובקטורת, מצד אחד, ובהיטמאות במגע עם המוות, בסילוק הטומאה והחטא, וביציאה אל ארץ גזרה, של האיש העתי, במדבר דודאל, הכרוכה בזיכרון מעשי רשע הקשורים בעזאזל וברוחות בליעל, בעירים ובענקים, בחטאי דור המבול, במלאכי חבל, במלאך חושך ובשר משטמה, המהווים זיכרון מיתולוגי והמחשה מיסטית לרשעה ולשחת, לטומאה ולעוונות, לפשעים ולחטאים כולם, מצד שני. זיכרון זה מפורט בספרי חנוך ובספר היובלים, בצוואות השבטים ובמגילות מדבר יהודה, בפשר חבקוק באפוקריפון ירמיהו, במגילת מלחמת בני אור בבני חושך ובמקורות נוספים שנכתבו כולם לפני הספירה . (ראו חנוך א, פרקים ו-טז; יט, א-ג; לט, א-ב; נד, ה; סד, ב-ד; סה, ו-יא; סט, א-יב; קו, יג-טו; ספר היובלים פרק ה, א-יא; ז, כא-כו; ח, ג; חנוך ב פרק ד, א-ו; ז, א-יג; צוואות השבטים)

הכפרה, שעניינה טיהור מטומאה, מחטא, מעוון ומפשע, המאיימים על הקודש ועל החיים, ותכליתה למנוע השחתת הארץ בחרון אף אלוהי, מורכבת משורה של פעולות ריטואליות המתייחסות כאמור לשני מתחמים. חלקן הראשון, הנעשה בידי הכוהן הגדול הטובל ומטהר, מופנה למקום החורג מגבולות הזמן והמקום. מקום זה משקף את המרחב הנעלה והמקודש המצוי במרכז הנעלם של סביבתו ומנוגד לה גם יחד, מקום הנודע כקודש הקודשים, כפורת, מקום הכרובים, 'תבנית המרכבה', מקום הקשור למקור החיים והטהרה, לזיכרון הבריאה והברכה, אליו נכנס הכוהן מבעד למסך הקטורת, הקשורה ל: "גן עדן הנמצא בין החלוף ואי החלוף" (חנוך ב ה, ד). בעל ספר היובלים משרטט את תחום הקדושה ומציין במפורש את הקשר בין 'גן עדן קודש קודשים' לבין קודש הקודשים הארצי, 'טבור הארץ' המצוי במסורת זו על הר ציון, ואומר: "וידע כי גן עדן קודש קודשים ומשכן ה' הוא והר סיני תוך המדבר והר ציון תוך טבור הארץ, שלשתם זה מול זה לקדושה נבראו".(ספר היובלים ח, יט)

חלקן השני של פעולות ריטואליות אלה הנעשה בשיתוף עם 'איש עתי', מופנה ל'ארץ גזרה', למדבר, מקום 'עזאזל' ורוחי בליעל, מקום הקשור למקור המוות והטומאה, לחמס ולחטא, לזיכרון הכיליון והקללה, כעולה בבירור מחובת ההיטהרות החמורה המוטלת על משלח השעיר לעזאזל בחזרתו מהמדבר לישוב (ויקרא טז, כא-כב; כו-כז) וכעולה ממסורות הקשורות למלאכים החוטאים שבעטיים בא המבול, ולמנהיגם עזאזל, הקשור למסורת יום הכיפורים של שילוח שעיר לעזאזל. קורותיהם של מלאכים חוטאים אלה, הנודעים כעירים המקוללים וכרוחות הטומאה האסורים בחשכת המדבר, מפורטות בספרי חנוך והיובלים ובמגילות מדבר יהודה.

הניצחון במאבק הנערך ביום הכיפורים בין החיים למוות, מותנה בעינוי הנפש של העדה המיטהרת ומתקדשת ומשעה את חיי החולין ליום אחד, זוכרת את פשעיה בעבר ובהווה, ושבה מחטאיה, ובכפרה הנערכת בידי הכוהן הגדול באחדות פולחנית מקודשת של מקום מקודש, קודש הקדשים, מקום גילוי האל, (שמות ל, י; ויקרא טז יב –יג.), מועד מקודש, שבת שבתון בחודש השביעי, (ויקרא כג) וריטואל מקודש, הנערך בידי 'זרע אהרון קודש קודשים'. (ויקרא טז).

שלא כבכול המועדים האחרים, בהם מצוות החג חלה בשווה על כלל המחויבים במצווה, ביום הכיפורים עיקרו הריטואלי של החג הנערך לנוכח קודש הקודשים, מופקד בידי הכוהן הגדול, המכפר לבדו על העדה כולה במהלך פולחני מורכב המתרחש בתחום הבלתי נראה, ואילו העדה השובתת מענה את נפשה בצום המתייחס לזיכרון חטאי העבר ולפשעי ההווה המחללים את הקודש. המסורת המקראית איננה מציעה מסורת סיפורית המבארת את חובת התענית ביום הכיפורים, אולם המסורת בספר היובלים ובספרות ההיכלות קושרת בין חטא מכירת יוסף בידי אחיו בעשור לחודש השביעי, לבין חובת הצום והמספד המוטלת על צאצאי האחים, שנים עשר שבטי ישראל, שלקחו חלק בחטא. בספר היובלים נאמר:

"על כן הוקם על בני ישראל לענות נפשם בעשרה לחדש השביעי בבוא היום אשר בו יבכו את יוסף אצל יעקב אביו לכפר בו עליו בשעיר עזים בעשרה לחדש השביעי פעם בשנה בעבור חטאותיהם כי העציבו את רחמי אביהם בעבור יוסף בנו. ויושם היום ההוא להתעצב בו בעבור חטאותיהם ובעבור כל פשעם ובעבור כל שגגותיהם לטהר נפשם ביום ההוא פעם בשנה" (ספר היובלים, לד, יח-יט)

על פי המקרא אחי יוסף לא נענשו על חטאם הנורא, שעל פי החוק המקראי דינו מוות :"וגונב איש ומכרו ונמצא בידו מות יומת" (שמות כא, טז), ועל כן צאצאיהם חייבים לכפר על חטא אבותיהם בתענית ומספד. נוסח אחר של הסיפור, הידוע מהפיוט 'אלה אזכרה' הנאמר ביום הכיפורים, מבאר את מיתת עשרת הרוגי מלכות בדור גזרות השמד, כעונש וככפרה על חטא עשרת אחי יוסף, שלא באו על ענשם. עשרת הרוגי המלכות, מקדשי השם, הנענשים על לא עוול בכפם, הם שמכפרים על חטא עשרת השבטים, כקרבן חטאת המועלה על המזבח ביום הכיפורים, ואת חטאם של אלה ועונשם של אלה יש לזכור ולהזכיר ביום הכיפורים. כאמור, על פי ספר היובלים, חטא מכירת יוסף התרחש בעשור לחודש השביעי, ומסיפור עשרת הרוגי מלכות עולה שזה גם מועד העונש: ר' עקיבא, שנמנה על הרוגי מלכות, נהרג ביום הכיפורים וכיפר במותו על חטא שלא חטא: "כשהגיע ערב יום הכיפורים.. אותו היום היה ר' עקיבא..הוציאוהו להורגו..והיו מסרקין בשרו במסרקות של ברזל והוא היה מקבל עליו עול מלכות שמים". מקדשי השם, המוכיחים את ניצחון הרוח הלוחמת על פני הגוף המיוסר, מכפרים במותם על חטא שלא חטאו הם עצמם, אלא מכפרים על חטא אבות אבותיהם.

כאמור, עולם המושגים הכוהני הבא לביטוי מועצם ביום הכיפורים, מושתת על תפישה מבנית בינארית אשר מחלקת את הסדר התפישתי של תשתית המציאות לצמדים מנוגדים, מהותיים, מופשטים וסמליים, של חיים ומוות, קדושה וחמס, טהרה וטומאה, כפרה וחטא, הקשורים בצדק ורשע, בטוב וברע, באור ובחושך, במאבק ובייסורים, במלאכי קודש וברוחי בליעל. יסודותיהם העמוקים של המושגים הנזכרים במחצית הראשונה של כל אחד מצמדים אלה, קשורים בהקשרים שונים ליסודות השביעוניים הכרוכים בשבועה, בברית, במחזור ובחוק, בכפרה:

המקום המקודש החורג מגבולות הזמן והמקום, הנודע כקודש הקודשים, וכמקור החיים האלוהי, מקום הנקרא כפורת, אליו נכנס הכוהן הגדול פעם בשנה בחודש השביעי, ביום הכיפורים;

הפולחן המקודש המופקד בידי נבחר אלוהי יחיד ובידי זרעו המכונה "זרע אהרון קודש קדשים" הנוחל דעת ממלאכי הקודש בדור השביעי לדורות האדם, דורו של חנוך בן ירד מייסד הכהונה, פולחן המגיע לשיאו בכפרה ביום הכיפורים;

הזיכרון המקודש המתייחס למיתוס בדבר חטאים ועונשים הקשורים בחודש השביעי הטעונים כפרה, זיכרון הנשמר במצוות עינוי הנפש הקשורה בעשור לחודש השביעי המתייחסת אל הכלל;

המועד המקודש, שבת שבתון בחודש השביעי, שמקורו בציווי שמימי בדבר יום הכיפורים.

מחציתם השנייה של צמדי המושגים מוות, טומאה, חטא, חמס, רשע, שחת, רע, חושך ובליעל מצטיינים בעובדה שהם חסרי שיעור, חסרי מידה, אינם כפופים למחזור, לברית או לחוק, והם אינם ניתנים לספירה או לכפרה. הקדושה, הטהרה והכפרה מותנות בספירה ובמחזור בזיקה למסורת שביעונית ממקור נשמע ובלתי נראה. ואילו היפוכן נטול מספר, מידה, שיעור ומחזור, ומצוי בתחום המוחש הנראה לעין, המתעלם מן הציווי הנשמע והבלתי נראה. תחום הטומאה השחת והחמס פוטר עצמו מספירה, ממידה קצובה, מחישוב ומחזור ונשללת ממנו התשובה, ההיטהרות והכפרה.

חלק ניכר מעבודותיו של בלו פינרו עוסק בדימוי ייצוגים חזותיים של הריטואל הכוהני הכרוך בהתמודדות שבין החיים והמוות או בין הקדושה לבין הטומאה. הקדושה והטהרה, מיוצגות בעבודתו באור ובבגדי לבן דמיוניים – חושן ואפוד, טוטפות וטליתות ארוגות פשתן, אותם לבש הכוהן הגדול כשנכנס אל הקדש-; במים חיים באגן טהרה בהם טבל הכוהן הגדול לפני כניסתו לקודש הקדשים כדי לעבור מן החול אל הקדש, להתקדש ולהטהר; ובשמות האל שהיו חקוקים ושזורים על החושן האפוד והציץ, בגדיו הייחודיים של הכהן הגדול, הנודעים מן התיאור המקראי והמשנאי של עבודת יום הכיפורים. אריגי הפשתן הלבן הארוגים גזורים ותפורים בהשראת הזיכרון הכוהני, לצד האור והמים החיים, ואותיות לשון הקודש, החקוקות מפוסלות וארוגות בעבודתו, קשורים כולם לייצוגי הקדושה. לעומת זאת הטומאה, החמס והשחת, מסומלים בחושך ובשחור, בדם ובמוות, בשערות פרועות ובנוצות מרוטות, הקשורות למסורת השעיר לעזאזל והמרחב הדמוני מזה, ולטקס הכפרות מזה. טקס זה התחדש באלף הראשון לספירה כשבטלה עבודת הקודש במקדש אולם נותר הצורך העמוק לכפר.

בעבודותיו של בלו פינרו באה לידי ביטוי העובדה המכרעת באמנות יהודית, שאין בנמצא זיכרון איקונוגרפי חד-משמעי או מסורת חזותית מוסכמת לייצוג הקודש, או לביטוייהם העמוקים של הטהרה והטומאה, בחינת חיים ומוות, ואין מקבילה נראית לעין לעושר המילולי של הטקסט המקודש, ההיסטורי המיתי והמיסטי, שנכתב במשך אלפי שנים. הדלות החזותית של ייצוג הקודש בכלל ושל קודש הקדשים בפרט, הנובעת מהדיבר השני, משאירה פתח לדמיון היוצר לחפש, לחקור, לפרש ולהמציא מחדש את המשתמע ואת הנאמר במפורש ובמרומז במסורות העתיקות. כנפי הכרובים בקודש הקדשים, סמל הטהרה והקדושה, המתוארות במקרא בפאר של זהב מקשה ענק מימדים, ובשלל ביטויים מרהיבים (שמות כה, יז-כ; מלכים א ו כג-כח; דברי הימים ב ג י-יג; דברי הימים א כח יח; יחזקאל י ט-יט), מפוסלות בעבודתו של פינרו בהפשטה מרומזת קטנת מימדים, המחברת לובן ונרות, כזכר לכפורת ולכרובי גן עדן הבלתי נראים, אך הנמצאים בזיכרון הכתוב ובזיכרון הליטורגי, ומנגד בגדי הלבן של הכוהן הגדול המשמשים בעבודת יום הכיפורים, מתפרשים בעבודתו בעושר צורני חדש המפרש במקוריות את זכרי הלשון המקראית המתווה את הטהרה הנדרשת בכניסה אל הקדש. לעומת ייצוגי הקודש, הטהרה והחיים, בלובן כנפיים, במים מטהרים, באור, בשמות קודש, במחזורי הזמן הנצחיים ובבגדי לבן, הרי שייצוגי התחום ההפכי, הטומאה, החמס והשחת, המוות והכיליון, הקשורים לעזאזל ולבליעל, מצויים בדמות דמונית המייצגת את השעיר לעזאזל ובחפצים ריטואליים הבאים להגן מפני כוחות מאיימים אלו.. פינרו מעלה בעבודתו בצורה מקוטעת ומרומזת הן את ייצוגי הקדושה -זכר אגן ההיטהרות של הכוהן הגדול הטובל במים חיים, לובש בגדי לבן ועונד את שמות האל לפני כניסתו לקודש הקדשים אל מול כנפי הכרובים, המיוצגים בלובן כנפיים משובצים בנרות לבנים, והן את ייצוגי התחום הדמוני -זכרו של השעיר לעזאזל השייך לתחום הטומאה וארץ גזרה, תחומם של החוטאים והחטאים הממיתים וזכרן של הכפרות מרוטות הנוצות שדמן נשפך, שהן גלגול של שעיר לעזאזל במסורת העממית.

מיתוסים מן העבר, כמו ריטואלים וטקסטים עתיקים, עשויים לעורר עניין נלהב או דחייה מסתייגת, אולם ראוי לזכור שהשאלות שהם מעלים הן שאלות אוניברסאליות המבקשות בכל דור ודור התמודדות חדשה ומענה מחודש. החיים והמוות, והמסגרות המעניקות להם תוקף ומשמעות, כמו ההגדרות המשתנות של החטא והעונש, של היחס בין הנראה לבלתי נראה ובין הנגלה לנעלם, שאלות הקשורות בזיכרון והשכחה, בכינון זהות וטשטוש זהות הן שאלות המעסיקות את בני זמננו. המושגים הקשורים בחגי תשרי, כפרה ועקדה, טהרה וטומאה, חטא ועונש, גן עדן קודש קודשים, ארץ גזרה, עזאזל ומדבר צלמוות, קרבן ומאכלת, מזבח עולה ושעיר לעזאזל, הם מושגים שמקורם עתיק יומין וככול מיתוס לא רק עברם קיים קיום שאין עליו עוררין, אלא גם עתידם עדיין לפניהם בסיפור ובשיר, בפירוש ובמחקר, בתיאטרון ובמחול, בחרט ובמכחול.

כל אחד משבעת מועדי ה' הוא אתר זיכרון , מרחב יצירה הולך ונמשך, וצומת של פולמוס ומחלוקת מן העת העתיקה ועד ימינו. כל אחד מהם הוא מרחב יצירה הולך ונמשך שמעמקיו מעוגנים בשפה ויצירתו המחודשת מעוגנת במפגש המתרחש כל פעם מחדש בין רוח אלוהים לרוח האדם. בכל אחד משדות השיח חוזרות ונשנות השאלות העתיקות על החיים והמוות, על העקדה ועל הכפרה, על החטא והעונש, על כוחות החורבן ומחזורי הבריאה, והולכת ונמשכת הפרשנות האמנותית היוצרת, המתמודדת מחדש עם זיכרון העבר ועם משמעויותיו המשתנות בהווה.

פרופסור רחל אליאור היא ראש החוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית בירושלים, וכלת פרס גרשם שלום לחקר הקבלה מטעם האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים.