"צרורי צרור בשחיי"

על עבודתו של הראל קדם

מאת: גליה בר אור

החברתי והפוליטי, הנפשי, הרגשי וגם המיסטי, מתלכדים בעבודתו של הראל קדם , שלא אחת עוסקת בתמטיקה של תופעה סביבתית. כך למשל, בסדרה "בצורת" שהתמקדה בכינרת (1994), או בסדרה הנוכחית העוסקת בנחל איילון. בצד ההקשר הקונקרטי של עבודות אלה מתחדדת המשמעות המטפורית וההתדיינות הפנימית המרובדת בפורענות המתרגשת ובאה שבה שלובים לבלי הפרד פעולת טבע ומעשה אדם.

במכלול עבודתו של הראל קדם מהדהדת ביוגרפיה פרטית של הגירה והעתקה שבה לאתרים כמו דכאו ואושוויץ יש הקשר משפחתי קרוב ומוחש הנוגע במערכות יחסים גרעיניות, שצלן מוקרן על פרספקטיבה של חוויית היומיום. בעומק עבודתו נטועה הוויית ילדות שבה שלובים הדתי והחילוני, החוץ המשולח, הראשוני והקוסם, הארוג במודחק, הסמוי והמאיים. בטווח הרחב של עבודתו מפותח באורח עקבי מרקם פנימי, עשיר ודיאלקטי, המקרין יופי וחרדה, פיתוי ודחייה, תום של ילד וצלילות מפוכחת של בא בימים.

עבודתו של הראל קדם אינה מחויבת לשפה או לסגנון והיא עושה שימוש באיכויות חומריות וחושיות, הקשרים ביוגרפיים ותרבותיים. קדם מפתח טכניקות מקוריות בחומרים בלתי שגרתיים, בשפות אמנות שונות, בטקסטים המשלבים מודוסים שונים של שפה ויוצר עבודה ייחודית הרלוונטית בהקשר הפרטי והקולקטיבי.

בסדרת "בצורת", פיתח קדם טכניקה של ציור באמצעות שילוב פולימרים, חול, שרף, נסורת ועוד ויצר מרקם מרתק שבו הנסדק ביובש, השחון, המתמצק, התמזג במסורת תמונתית של נוף, והיפך אותה על קרביה.

בסדרת העבודות המתמקדת ב" איילון", מחוז ילדות שהפך לעורק תחבורה אורבני, משתלבים דו ממד בתלת ממד, שקיפות ואטימות. חוטי תיל וצבע על בד נמסכים בצבעוניות זרחנית, בסוג של פתיינות [פיתוי?] מורעלת, באפקט של תנועה זוחלת שמככבים בה מעין ריצוד אור ואדווה על פני מים כבדים ועליצות קוסמת הנושאת אופי מקברי.

הראל קדם מתחקה אחר דינמיקה של התפתחות המשקפת מערך כוחות ומשפיעה על סביבתה כמו נגע המתפשט במעגלים מתרחבים והולכים, מן המיקרו אל המקרו. עוצמת המסר הרגשי והאינטלקטואלי מתחדדת באמצעות שימוש מדויק ומקורי בחומרי הציור, על ההקשר התרבותי וההיסטורי, ובבנייה ייחודית של אפקטים שאינם מבוססים על מסורת האמנות. העבודה, לכאורה מודרניסטית, מחדירה וירוס שמערער את יסודותיה וחושף את המיתוס המודחק ברציונליות המודרניסטית.

עבודתו של קדם היא במהותה רב תחומית. משמשים בה טקסט ודימוי, חומר וצליל, תחושות גופניות ובליל של שפות. עקבות הזמן מסתמנים בה כשכבות גיאולוגיות ברגש ובחוויית העולם, והיא חוזרת שוב ושוב לאתריה המכוננים. היא מתחקה אחר הזיכרון, אחר השכחה, בוחנת את מערכת היחסים עם הסביבה כחלק ממערכת יחסים פנימית, והרלוונטיות האקטואלית שלה שואבת את מקורותיה מההקשר הפרטי:

"אני הקטנצ'יק מהציור/ של מימה/ צרורי צרור בשחיי, משתרך ומתפתל".

עין חרוד, יוני 2007