רונית שני | שדרות מוריה 23

תערוכתה של רונית שני עוסקת בתיעוד, מיון וקטלוג של בית הוריה, ובתוך כך בשימור של זיכרון פרטי. הדירה הצנועה שבה גדלה, בשדרות מוריה 23 בחיפה, נותרה עומדת על כל תכולתה לאחר מות

צילומיה של שני מתמקדים בתכולת הדירה הריקה, בה נאגרו כיסאות מתקופות שונות, כריות מקושטות, שעונים מעוררים, צרורות מפתחות וארון משרדי גדוש בחוברות "נשיונל ג'אוגרפיק" משלושים שנה. עם זאת אופיים התיעודי מותיר אותם מנותקים מזמן ומהקשר והם מאזכרים צילומי ארכיון מתעדים. שני מעצימה אפקט זה ברקע המשמש למרבית החפצים - מפת-שולחן לבנה וניטרלית וצילום פרונטלי, חד ואינפורמטיבי.

רונית שני למדה צילום בלונדון ובניו יורק. מלמדת כיום במדרשה לאמנות של בית ברל ובחוג לתקשורת באוניברסיטת תל אביב. ב-2007 ראה אור ספר צילומיה "חמסין" הוצאת חרגול-עם עובד) שסיכם יותר משלושים שנות צילום).

נאומים נבחרים מאירוע השקת ספר התערוכה, יולי 2009

בתערוכה של רונית יש הרבה קולות. הקול של ההורים שלה, הקול שלה. ואני, ברשימה שלי, גם רוצה לדבר בשני קולות. בקול שלי וגם בקול של אמא שלי.  אבל אני הולכת אחורה.

ב-1982 למדתי במדרשה ברמת השרון, ורונית לימדה אותי צילום שנה א'.

בהגשות בסוף השנה, תלתה סטודנטית יפה וגבוהה צילומים של אמא שלה. צילומי עירום של אישה קטנה וזקנה מתקלחת, בשחור-לבן. לא ראיתי אף פעם צילומים כאלה, ולא ידעתי שיש אפשרות לסוג כזה של מבט. על עירום זקן. האפשרות הזאת נפתחה בשיעור של רונית.

בשנים האחרונות רונית הייתה שותפה להמצאה של מפגש אמניות. אנחנו נפגשות מדי חודש, לא מדויק, ורואות עבודות זו של זו. וכך נמצאתי מלווה את רונית, את הדירה ברחוב מוריה 23, ואת ההורים של רונית בזקנתם הגדולה. את כוס התה על השולחן, את היד של אביה, של אימה, את הפנים חרושי הקמטים העמוקים. את הגומיות שמלפפות מסעד של כורסה. כבר הרגשתי קרובה אליהם, מן קרוב שקוף. ואז הם נפטרו, בזה אחר זה, ונשארו החפצים. רונית שיתפה בהתלבטויות הקטנות והרגישות. איזה צילומים, מה עם מה, איזה פוש-פין. הפרטים הקטנים ביותר היו חשובים עד קצה הדיוק.

לפתיחה בעין חרוד נסעתי עם אמא שלי, בת 84 וחצי, ועמדנו שתינו מול העבודות. וקרה שם הפלא שגליה כותבת עליו ברשימה שלה בקטלוג. אמא שלי ניגבה את העיניים וגם אני נזקקתי לטישו. מה היה שם? אין צורך להגדיר, ואולי לא ניתן. בחודשים ינואר-אפריל אמא שלי נסעה עם כל חברה שלה, שהיה לה יום הולדת, למוזאון עין חרוד, לתערוכה של רונית. אני הובלתי לשם אוטובוס עם שישים איש מעמק חפר.

מה קרה בתערוכה הזאת? מה קרה בחפצים שרונית צילמה והוציאה מהפורמט הטיפולוגי המהודק לאזור דמדומים שבין צילום משפחתי למדעי?
החיבורים שלהם יחד?
הדיבור שלהם אלה עם אלה בשורות? ביניהם ובין האנשים שהצטופפו שם?
החיבור בין הרגישות הגדולה לאיפוק הגדול? אני לא יודעת. אבל משהו קרה.

והקולות לא היו רק של רונית ושל ההורים, אלא יצירה של המון קולות נוספים, צנועים ומאופקים מאוד.

והנה מה שכתבה אמא שלי:

פגישה מחדש, בעקבות הקטלוג

כל אחד מאתנו נושא על גבו את זיכרונותיו, כמו הצב את שריונו.
זיכרונות מאובקים חבויים בתוכנו, ביודעין או שלא ביודעין.

רונית השכילה בדרכה להחיות את החומר ולהחזיר אותנו אל השרפרף שהיה בביתנו, לממתקים ארוזים בקופסת פח מעוטרת, שלעולם לא נזרקה, ואולי שימשה להטמנת תמונות ילדות.

לכיסאות של פעם שעוד טיפסנו עליהם, כדי להגיע לממתק שהוסתר באצטבה גבוהה.

עניבות, שסמלו מעמד כלכלי של עירונים, גנדרנים וקפדנים. וכובעים של כאלה, מחדש באו מאירופה וסגנונה עדין לראשם.

ממחטות מציתות את הדמיון, בודאי ספגו דמעות של שמחה ודמעות של געגועים לעולם שננטש, למשפחה שלא שרדה, ומה לא.

ומה כמו הצלחות המעוטרות שבאו לא מקיבוץ ולא מבית ממושב, אלא מבית אחר, שאלה אולי שרידיו. תכולה של בית פרטי כל כך ומשותף לכולנו.

המוצגים היומיומיים מקבלים משמעות טעונה. של זמן של שחיקה וחלוף.

השעונים מתקתקים ואנחנו איתם.

דתיה קרני

בשבועות האחרונים, מאז שלחה לי רונית את הספר, אני כל הזמן משייטת בין הספר ובין דירת הורי, בין צילומי חפצים של אנשים שמעולם לא הכרתי לבין עיניה של אימי, שלא מכירות אותי כיום.

הבית של הורי נעול כבר כמעט חמישה חודשים.
ערימות דואר, מקרר שעובד עם חצי קופסת קוטג',
קופסת כדורים עטופה בשקית ניילון וחצי לימון מרקיב,
זיכרונות שדבוקים לקירות ולא מרפים.

האינדיאנים בצפון ארה"ב, לפני בוא האדם הלבן, היו מצווים לשרוף את כל תכולתו של האוהל, על חפציו וכלי מלחמתו, של אדם שהלך לעולמו. על-פי אֱמוּנָתָם, בעולם שאליו הוא הולך – הוא לא יזדקק להם, ובעולם הזה, שבו נשארו יקיריו, חפצים אלו רק יגרמו יגון ועצב נוספים.

אני חוזרת לעיניה של אימי. רוב הזמן הן תוהות בחלל, מחפשות דבר מוכר להיאחז בו.
אני חושבת על החפצים שהשאירה בבית. עולם ומלואו של זיכרונות, מעשים, חיים שלמים. הם איבדו כל משמעות בעיניה.

אבל, החפצים זוכרים (כמו שפְלוּסר כותב במאמרו על הזיכרון), ואצל רונית הם מצליחים לספר סיפורים שלמים, סיפורים של חיים:

המטפחות, הדהויות מרוב כביסה;
הגרביים, הפרומות והמשופשפות עד דק בעקבים;
כריות המקרמה הסרוגות, עם הכתמים והקרעים;
השעונים המעוררים, עם הזכוכית המצהיבה והרגל השבורה;
חוברות הנשיונל ג'יאוגרפיק, שהציתו פעם דמיון, שמזמן כבה.

השקט והצניעות, שבהם צולמו החפצים, כל-כך נדירים היום, באמנות הבוטה, הרעשנית, המגלומנית והפרובוקטיבית. הם שנותנים מקום וכבוד לחפץ עצמו, על הזיכרונות, הרגשות והכאב שהוא מעורר.

רונית,
תודה על האומץ לעשות מה שלי עדיין אין
ועל היכולת להפוך את כל זה לאמנות נפלאה.

מטופלת של פרויד שאלה אותו : "מה ייתן לי הטיפול?" והוא ענה : "אעזור לך להפוך את סבלך הקשה לאומללות יומיומית רגילה ". תשובה זו מעלה חיוך. בדרכו המיוחדת אומר פרויד : אין לאן לרוץ, האושר לא מחכה מעבר לפינה. רונית מצליחה להציג ולחשוף את המהות האנושית הזו בחדות ובו זמנית ברכות נוגעת ללב.

האמירה של פרויד מכילה את כפילות  הפנים  של השגרה. הפן האפור, המשמים, הכבד של החיים ולצידו הפן המחזיק, המארגן, הנותן מסגרת בתוכה נרקמת רקמת חיים שלמה. שתי וערב של היומיום.

לרונית יכולת מופלאה לפרוש מול עינינו את רקמת החיים הזו על כפילותה. העבודה מקרינה הן  כאב והן  נחמה. האובייקטים השייכים ליומיום הדוהה ומתכלה הם בו זמנית צבעוניים מאוד. יש כאן פרדוקס. האובייקטים הדוממים מלאים בצבעוניות  מנחמת, צבעוניות המזכירה שהיו גוונים רבים ליומיום החדגוני.

מדברים היום על חיפצון האדם. על הפיכתו מסובייקט לאובייקט. הפיכתו מאדם חי לחפץ. חנוך לוין הקדים את זמנו כאשר מסר את אמירותיו הבוכות צוחקות. הפסיכואנליזה בת זמננו עסוקה מאוד במחיקת הסובייקט. רונית מציגה כאן תהליך הפוך ולכן הוא מרתק כל כך. בכל החפצים שלה מוטבע מגע אנושי. האובייקט מייצג את המציאות הסובייקטיבית שנלווית אליו. הקונטקסט ניצב בעוצמה מאחורי הטקסט. לא ניתן להפריד בין האנושי לחפץ . כל אדם המתבונן באינוונטר זה , יכול למצוא בו השתקפות של המציאות הסובייקטיבית שלו. זרם האסוציאציות הוא בלתי נמנע. הכיסאות, הכובעים, העניבות, כל אותם אובייקטים החיים אחרי בעליהם קורצים אלינו קריצה בעין בוכה וצוחקת.

ברצוני להציע התבוננות נוספת בעבודתה של רונית. התבוננות דרך העדשה של מושג פסיכואנליטי  הנקרא, סיזורה. הסיזורה היא החתך. זה החתך החוצה בין תקופת חיים אחת לבין זו הבאה אחריה. אך, הסיזורה בניגוד למחיצה רגילה, היא מחוררת ומאפשרת לחומרים מהתקופה הקודמת לחלחל לתקופה הבאה וליצור רצף והמשכיות בחיי  אדם. המשכיות זו היא בונה ומצמיחה ועל הבסיס שלה יכולה להתרחש התהוות חדשה. הסיזורה מאפשרת לזיכרונות להשפיע על חיינו אך בו זמנית חוצצת בין ההתחדשות שלנו לבין החומרים שנעשים מיותרים ומפריעים לצמיחה.  פרויד, הראשון שהתייחס לסיזורה. הוא אמר שהסיזורה החזקה ביותר היא לידת תינוק אשר ברגע זה, נולד והגיח לעולם. אנו עומדים המומים מול הפלא של לידת איש קטנטן עם כל האברים והחושים. נדמה לנו שהרגע הוא נוצר ואנו עומדים משתאים. אבל, מזכיר פרויד, הלידה אינה אלא סיזורה, משום שהתינוק לא נוצר כרגע ויש המשכיות משמעותית בין חייו שהתרחשו בתוך הרחם לבין חייו לאחר הולדתו. הלידה היא חוויה כה מציפה עד שאנו נוטים לשכוח חיים מלאים שהתרחשו במשך תשעת חודשי ההיריון. מה שנראה לנו התחלה, עבור התינוק זו המשכיות.

מושג הסיזורה משוחח עם  המטפורה של פרויד האומר שהפסיכואנליטיקאי הוא כמו ארכיאולוג החושף ציביליזציה שנקברה מתחת לאדמה. הוא חושף שכבות , שכבה אחר שכבה בהתהוות האדם.

הפסיכואנליטיקאי ביון נתן לסיזורה  משמעויות חדשות. ביון סבור שחיי הנפש אינם בנויים שכבה אחר שכבה בסדר ארכיאולוגי. הוא טוען שהפסיכואנליטיקאי חושף ציביליזציה שנהרסה. הוא חושף עיר שעברה רעידת אדמה וכל שכבותיה התערבבו. אם נשאיל את המטפורה לחיי אדם  המתבונן בביוגרפיה שלו, הוא עלול לגלות כאוס ותקופות המופיעות  בלתי מופרדות זו מזו. הזיכרון הנפשי הוא כאוטי ומלא בהטעייה חושית.

ביון ראה את הפסיכואנליזה כסוג של החזרת הדברים למקומם, סוג של עשיית סדר דרך הסיזורות של החיים. אך,  בסוף ימיו הוא הגיע למסקנה חשובה שהסיזורות אינן רוחביות, אינן חוצות בין תקופה לתקופה אלא הן אנכיות , כלומר, כל תקופות החיים מתקיימות בתוכנו במקביל ובו זמנית. קיימים בתוכנו אספקטים מכל תקופות החיים כולל החיים העובריים.  כל הגילים שלנו מתקיימים בתוכנו זה בצד זה. לכל תקופה איפיונים משלה ובאמצעות הסיזורות משוחחות התקופות אחת עם השנייה. אספקט עוברי , חוויה שנרשמה בהיריון פורצת פתאום החוצה. פעם אחרת,  הנערה שבתוכי יוצאת ומדברת וכו'.  

רונית דרך היותה צלמת הפליאה ביכולתה להמחיש ולהציב מול עינינו את רעיון הסיזורה.  היא עשתה זאת בצורה מרגשת חזקה ממילים. היא הציבה את החפצים מונחים בשכבות כמו ממצאים ארכיאולוגים. החפצים שייכים לתקופות שונות אך הם משוחחים אחד עם השני. התקופות משוחחות.

רונית מציגה מאגר של חפצים בעלי קונוטציה רגשית אשר יש המשכיות ביניהם. כל חפץ חדש שהוכנס פעם למאגר, הוא המשכו של חפץ אחר הנאגר במגירת הזיכרון.  זו המחשה חריפה  של רעיון הסיזורה. המחשה של הרעיון שהדברים שהיו פעם ואינם עוד, בכל זאת קיימים ונערמים בתוך הנפש.  זו הסיזורה הרוחבית, שכבה על גבי שכבה.  כמו למשל, שעון מעל שעון.  יחד עם זאת, הטיפולוגיה יוצרת את הסיזורה האנכית. יש שעון, מטפחת, כרית וכו' השייכים לאותה תקופה. בעבודה הם כביכול מפוצלים , חתוכים זה מזה , אך המתבונן משלים את החיבורים. המתבונן יודע שפעם הם התקיימו זה בצד זה ויצרו מארג שלם של חיים.

יש לציין שהעבודה כמכלול מעבירה חוויה קלאוסטרופובית חזקה האופיינית, לעיתים , למקום לו אנו קוראים בית. רונית מציגה צפיפות, דחיסות, רקמת חיים סוגרת וחונקת. אין פיסת טבע. אין חלון פתוח. הפתח היחיד,  המצולם מבחוץ, סגור על ידי תריס מוכתם המעביר תחושה של כלא, מקום המבקש לדחוף את העולם הפתוח, החוצה, הרחק מכאן. העולם על מרחביו הגדולים חנוט בתוך ארון דחוס של חוברות נשיונל ג'אוגרפיק. האם בני הבית טיילו אי פעם? אין אנו יודעים ואולי זה לא חשוב. אולי זה ארון המשאלות הלא ממומשות. ארון החיים האלטרנטיבים. אולי ארון החיים של אחרים.  הארון מייצג  אופצייה של חופש מול עולם סגור בחוקים נוקשים, היוצרים כלא של חיי שגרה והישרדות.

עבודה זו שהיא מאוד אישית אינה שייכת לתחום הפרט. זו עבודה חברתית היסטורית. המעטפת החברתית בתוכה התקיים הבית הזה מבצבצת מכל עבר. רונית מביאה כאן סיפור חיים של דורות. היא מציגה בית של עקורים הנאחזים בשפה ובתרבות ממנה באו. אולי זו אחת הסיבות לסגירות, לעובדה שהעיר חיפה לא רלבנטית. העיר לא מופיעה אפילו בשם של הקטלוג. העקורים לא חיים כאן ועכשיו. הם נאחזים באורח חיים אירופאי . הם משמרים עבר כאילו הוא הווה. הסיזורה שלהם השתבשה. היא מדגישה את ההמשכי אך קוטעת את החדש. רונית מציגה הלך רוח ותפיסת עולם. עולם בו כל חידוש וכל שינוי מערער על הקיים ועלול להוביל לאסון. על כן החוץ, נשאר כל כך בחוץ.
באופן  מודע,  רונית יוצרת כאן סדר גרמני.  גם הם עסקו בסדר מופתי ובטיפולוגיה שהופכת את האדם לחפץ. הטיפולוגיה שלהם הסתירה עולם קשה. הטיפולוגיה של רונית שונה. היא מנסה לעשות סדר בעולם שהיה כנראה די כאוטי וסוער . אולי עולם ששמר על הסדר  כדי שהבית לא יתפרק. העקורים אסירי תודה על שיש להם בית והם יאחזו בו בכל כוחם, גם אם החיים בו לא קלים. הסדר, בהיותו מגונן, הופך לדרך חיים.

לסיום, אני רוצה להתייחס לזיקה המוטבעת בתוכנו אל בית ההורים. ביון אוהב להתייחס לחוקי הטבע הפועלים על צמחים וליישם אותם לחיי הנפש של האדם. הוא מתייחס לתופעת טבע הנקראת טרופיזם.  הטרופיזם הוא חוק טבע אשר על פיו מסובבת החמנייה את ראשה אל השמש. ביון אומר שבאותו האופן בדיוק, מסובב התינוק הנולד את ראשו ופיו אל שד האם. תנועה זו מוטבעת בו. כך הוא נולד. ביון טוען שתנועת סיבוב הראש אל השד נשארת לתמיד. כל חייו מחפש האדם דמויות אליהן הוא יוכל לסובב את ראשו ולאורן הוא יוכל להתחמם. לעיתים הוא אכן מוצא דמויות שמזינות אותו. אך, נראה לי שבלי קשר לכך, התנועה הסיבובית לכיוון בית ההורים מוטבעת בנו לתמיד. זו תנועה כפויה שאין בה חופש בחירה. הסצינה הראשונה בספר "על דעת עצמו" שכותבת נורית גרץ על עמוס קינן, ממחישה רעיון זה. עמוס זקן וחולה אלצהיימר תועה בדרך ורוצה לשוב הביתה.  הוא מאבד את דרכו ומחפש את ביתו. אך, במקום לחזור לבר כוכבא 10 ביתו הנוכחי, הוא דופק על דלת בית ילדותו, רח' אחד העם 134.זה רגע מאוד מרגש ועצוב.לרגע הוא ילד הסבור שאמו תפתח לו את הדלת.

גם את ננתק את כל החיבורים לבית הורינו, הם ימשיכו להתקיים בתוכנו. האדם נעוץ שם בעל כורחו. משם הוא הולך, אך לשם הוא חוזר. רונית חוזרת. עם הקטלוג הזה, היא תחזור תמיד. אין הקלה.  אין מנוחה מחוק הטרופיזם , חלק מהנפש שלנו, לטוב ולרע ממשיך לנצח ללכת לשם, למקום שנקרא בית ההורים.

ספר השירים החדש של אגי משעול נקרא "ביקור בית". הוא משוחח באופן אינטימי עם הקטלוג של רונית. הרי גם רונית עושה ביקור בית. ביקור בית עמוק ויסודי. אצל רונית , הצילומים נקיים ללא שום מילת כותרת. הכותרת קיימת רק על הכריכה. הכריכה היא היחידה בעבודה זו שאין עליה צילום. הספר של אגי משעול כולו מילים. אבל על הכריכה צילום צובט לב של בית. שתיהן מראות כי אין מנוס מהחזרה הכפייתית אל הבית.

בשיכון פועלים,
בשמלת אורגנדין
שהגיעה בחבילה מאמריקה
עם ריח ורוד
של מרשמלו,
אני מנגנת לאורחים
באקורדיון כחול
לה קומפרסיטה.

את פורשת מפה עבודת יד,
עורכת עליה סט פורצלן
מהסרויז שבבופה
עם קנקן חלב שמרגניות ופטלי יער
משתרגים ממנו
אל כלי קוביות הסוכר
ואז מרימה עיניך
ועם כפית כסף ביד שואלת
תה או קפה
ומיד נחלק העולם לשנים.

(אגי משעול)

אולי רונית שני, שבחרה בהזדמנות זו לצלם באופן דיגיטאלי, ביקשה להגן על צילומי המשפחה שמצאה מפני אותו מבט שטחי, ולכן בחרה לשמור עליהם ברשותה הפרטית.
בספרה "חמסין", אשר ראה אור לפני שנתיים, רונית שני סקרה, למדה, והעריכה מחדש את דרכה האמנותית. אולי המהלך שהיא עשתה אז מאפשר לה כעת, ב"שד' מוריה 23" לשאול בפשטות מה נשאר בסוף? מה נשאר בסוף מהפעולה האמנותית המתמשכת, מחיים שלמים עם אמנות? בימים אלה אמן הנעדר מהזירה הציבורית לרגע וחוזר ומופיע בה, נחשב מיד למי שעושה קאם-בק. במציאות זו אך טבעי הוא, לתהות מהי המשמעות האמיתית של האמנות מול הנצח?

קשה להתעלם מהקשר שבין כתובת הבית שבשדרות המוריה, לבין היות הר המוריה הר-הבית, ההר שעליו היו כבר בתים ואינם. לשאלה בדבר הסוף יש משמעות נוספת במציאות הישראלית. לחרדה האקסיסטנציאליסטית של היחיד, הקיימת בכל מקום, מתווסף בישראל  מימד חרדתי קיומי- קולקטיבי. במקומות אחרים, היחיד עשוי למצוא נחמה לחרדתו בידיעה שהחברה בה הוא חי אינה נעלמת איתו מהעולם, והמשכיותה די מובטחת. במציאות חיינו כאן מרחף כל העת סימן שאלה קיומי, גם מעל לחברה כולה.
גם אמי המבוגרת עסוקה בשיחה עם הנצח. לעיתים היא משתפת אותי בה. באחת הפעמים אמרה:" אני מאחלת לעצמי להירדם במיטה עם ספר ולא להתעורר". הבנתי את הקונקרטיות שבדבריה. הגבתי ואמרתי שאני מקווה שיהיה זה ספר יפה במיוחד. משועשעת מתגובתי אמרה:" אם זה יהיה ספר יפה, לא אירדם, כי ארצה לקרוא אותו עד סופו". לאחר רגע הוסיפה:" כן, ואז בטח ארצה גם להתחיל לקרוא ספר יפה חדש". חייכתי לעצמי וחשבתי על שחרזאד... רונית, אני מודה לך על התערוכה ועל הספר. אני חש שאיתם השתחררתי מהצורך האפשרי לטפל אמנותית, בבוא העת, בריקון בית הורי.

שירת החפצים: 8 הערות על "שדרות מוריה23"
1. על החיים ועל המוות – ללכת אל הבית שבו גדלת, אל הדירה, הבית, גם אם אינו צמוד קרקע, אחרי כל-כך הרבה שנים שבו הוא ספג את הריחות, את הנשימות, את חריקות הנעלים והרהיטים, את פירורי המזון, את טיפות הדם והזיעה – אחרי כל זה ועוד הרבה הוא בית – ללכת לשם, כשאת והם וכולם כבר לא גרים שם, פירושו ללכת אל החיים ואל המוות, וכמו שאומרים הילדים, על החיים ועל המוות, בסיכון הכל, אל הצומת היחיד בחייך שבו הם נפגשים. וזה דורש אומץ כמעט מיתי, לחפש חיים במקום של המוות, ובמקביל לבקש, להתחנן, עם כל קליק של המצלמה, לעצור את המוות במקום של החיים. 

3. טבע ואמנות – החלוקה הקטגוריאלית הבסיסית, שאותה חולק עולם המוזאונים מאמצע המאה ה-19, מובכת בפרוייקט שלך. מצד אחד, קטלוג, אינוונטר של חיים, שחוקר עתידי יוכל לעשות בו שימוש כעדוּת לחיי משפחת מהגרים ממעמד מסוים, ברגע מסוים בחיי עם, קהילה, משפחה, בעיר מסויימת. היו להם מכשירי רדיו פשוטים, עד הסוף, כנראה שבעיקר שמעו מלל, חדשות, שיחות – ופחות מוזיקה. וגם לשמירת הזמן מקום מיוחד בחייהם. בכל זאת, כל-כך הרבה שעונים. היא – ככל הנראה, היא – אהבה צלחות דקורטיביות וניהלה רישומים קפדניים של התכתבויותיה, ושניהם לא נטו להיפרד מכיסאות. מצד שני, האמנות, זו שהופרדה מן המדע, הטבע, האנתרופולוגיה, ההיסטוריה, שלא לומר החיים – זו שערכיה אסתטיים, אלו של הטעם, האיכות, המסורת והגאונות אליבא דקָנְט – כבר מזמן אימצה את ההיגיון של האינוונטר. מדושאן, שאליו נחזור, ועד וורהול, מתיאורי הכלבו הפריזאי אצל זולא – הפואטיקה של הבנאלי, היומיומי, הפשוט לכאורה, משכנעת לא פחות מהבדים הגדולים של פולוק. וגם שם, נזכור, טבוע היומיום בסיגריות, בכפתורים, באבק, באלכוהול ובטביעת רגלו.

4. האריזה – פתיחה, אִרגון, עטיפה מחדש – הדירה ברחוב מוריה 23, לצורך העניין, תִפקדה, מבלי דעת, כמו הדירות של כולנו, כמארז. לתשוקות, שלא לומר במקרים מסויימים לאובססיות, לפֶטישים, לתאוות, לכמיהות, אפילו לפחדים (הרדיו והעוד רדיו שידווח לי מה קורה בעולם, שישמור לי על קשר, והמפתחות לכל דבר, גם למה שכבר אי אפשר אולי להיכנס אליו, אבל בכל זאת), לפיתויים קטנים וגדולים, לוויתורים (עוד פעם היא קונה לי פיג'מת פסים? יש לי מספיק). למרות הנוכחות של חלקם – רובם הגדול הרי קבור בארונות – כל עוד אנחנו שם, או הם, ההורים, אז הם ואנחנו מדברים, והחפצים שותקים. עכשיו, גרמת להם לדבר. הבנת באופן אינטואיטיבי שהקִרבה של מין אצל מינו, הקבוצות, הסדרות אם לדבר בשפת האמנות, תגרום להם לומר את דברם יותר בנחת, אז איגדת אותם. עכשיו, כשהם עטופים מחדש – בנייר צילום, בהדפסות – אִפשרתְ להם להשמיע את שירת החפצים.

5. פורט דא - כמו בשיר הילדים של פעם "איפה? – בחיפו!" משם ולשם, לחיפה, הפרויקט שלך הולך ובא, כמו הסליל של נכדו של פרויד, שמפנים, יחד עם סבו, שההיעלמות המסתורית המאיימת של הגליל שאליו הוא מחובר, וחזרתו המענגת, המרגיעה, שגם מכילה בתוכה את האפשרות להיעלמות נוספת, מִשחק הפורט-דא (הולך ובא) הזה, הוא המשחק של כל חיינו – מול אמא ואבא, מול אהובים, ילדינו שלנו, חלומות ופחדים, ומימושם בחפצים, בתארים, בפעולות. פורט דא. הלכת מהמוריה וחזרת אל המוריה. אף פעם לא הלכת ממנה, ולכן אף פעם לא באמת חזרת. גם הם לא הלכו, לשום מקום. עד שהם הלכו באמת. וזה, כל זה, זה מה שנשאר, ועכשיו כמה שלא תקראי דא, תישארי רק עם הפורט. את זה מזמרים העניבות, האולרים, הקלפים, הגרביים שלו, הכובעים, הגרביים שלה. פורט בלי דא.

6. מאין ולאן – בהתחלה ובסוף, חיפה, את זה הבנו. באמצע פריז של אטג'ה, אולי גדול המקטלגים של החיים והמוות. פריז כפי שלעולם לא תהיה יותר. פריז שתפעיל את המנוע של וולטר בנימין. פריז שממנה יברח מרסל דושאן לניו יורק כדי להתאהב בזן חדש, מופלא, אין סופי אך ייחודי של חפצים: הרֶדי מֵייד. כמו של כולם, אבל רק שלי. שלי במובן הכי ארוטי, כי למרות כל המבחר, למרות הסדרתיות, רק אותו, אותה, אני מכניס הביתה, לפעמים למיטה, לפה, כורך על גופי, נוגע, פעם בלטיפה ופעם בעוצמה מדודה, תמיד תוך היכרות ובלי חשש, באהבה. בפעם הבאה שאתם בבית, שימו לב כיצד אתם נוגעים בחפצים שלכם, וכיצד אתם נוגעים באלו אשר, נאמר, עדיין נמצאים על קולב או מדף בחנות. ואפשר, פשוט, להביט בתצלומים שלך ולראות את קרבתם ליושבי הבית. כל ליטוף, מגע, לחיצה, נעיצה ורחצה חרוצים בהם. זה מה שנקרא לדעת מישהו.

7. פעם אחרונה מרסל – הרבה סיבות הביאו את מרסל, מרסל דושאן, לארוז כמעט את כל חייו האמנותיים, והם כמובן מהותו, לתוך קופסה. אימי מלחמת העולם הראשונה (שאם ייפגעו האורגינלים, יהיו ההעתקים), ובכלל מחשבות חדשות, רדיקליות, על אורגינל והעתק, על החפץ האמנותי והלא אמנותי, הידידות המיוחדת עם רב-אמן הקופסאות ג'וסף קורנל, וגם אהובה בארגנטינה. שהרי קופסאות, לימד אותנו פרויד, הן לא תמיד רק קופסאות. מוזאון דושאן נסע איתו לכל מקום. מוזאון משפחת שני לא זז לשום מקום. עד שנסעת לצלם את תכולתו, לארוז אותה מחדש, כספר-קטלוג-אינוונטר. עד שהפקעת אותו מן החיים ומן המוות, אל האמנות.

8. מה לעשות עם כל זה? – לאמא שלי, שבביתה גדלתי, היה, ועדיין יש, בית בארוקי. מלא, מלא, מלא חפצים מסוגים שונים. אִמי הייתה פוסטמודרנית עוד לפני שטבעו את המושג. לאבא שלי יש בית מסודר בדמותו. מדפי ספרים גדושים אך ברורים, הכל במקומו. אין פריט שאין לו פונקציה, ואפילו צעצועי הנכדים, מוצפנים בארון עד דקה לפני בואם, ולשם ישובו עם צאתם.

ואצלי? לפני שנה, בעקבות גירושים, נאלצתי לעזוב את הבית שלי. מעבר להכל – לילדים, לאהבה, לתקוות שנמוגו, לאנרגיה הנדרשת להַבנות עולם מחדש – ניצבים, כן, גם כאן, כמו תמיד, החפצים. שלי. שלה. מלפני. אחרי. איך להפריד? מה חשוב? וכל חפץ – מטען זיכרון. מה לעשות עם כל זה? מה לעשות עם מה שנלקח ממני, ועם מה שאצלי אך עבר טרנפורמציה בעקבות מה שקרה? ובעיקר, מה לעשות עם כל החפצים האלה שכל חיינו אנו מדחיקים, שממתינים לנו בשתיקה, דמומים, אלה של אמא ושל אבא. מה לעשות בהם, לפני, לקראת, הפיינל פורט שלהם, היציאה הסופית, זו שאחריה שום משיכה בחוט לא תחזיר את הגליל, אותם. אולי רק הצילום, לפחות כזה שמאפשר להם, אחד אחד, בסדרות, בענווה אך גם בעוצמה, לשיר.