על יחיאל קריזה

גם אחרי שנהפכו פני הארץ מן היסוד ואנחנו כולנו עברנו גלגול אחר גלגול, התקיים בתוכי יחיאל קריזה לא רק כמות שנודע ברבים, כאחד מחשובי הציירים הישראלים, כי אם כתמונת-תשתית יקרת ערך, כפריצתה הראשונה של תשוקת האמנות לתוך החיים הממשיים של שכונה דלה בפתח-תקוה של שנות ה-30.

אבני גבול לא הפרידו בין חלקי המושבה, אבל אפילו אנחנו, הילדים, היטבנו להבחין בין רחובותיהם המרווחים של הפרדסנים, בעלי הנכסים, ותיקי המקום ואדוניו, לבין ערבוביית המגרשים שהיו מאוכלסים נגרים, שרברבים, עגלונים, אופים, צבעים, כמעט כולם חדשים זה מקרוב באו, כמעט כולם בצריפי עץ.

הצריף שלנו עמד ברחוב הגבול, חפץ-חיים. הלאה ממנו היתה אותה דרך קצרה, אבק בקיץ ובוץ בחורף, רחוב סאלאנט, ובגבול המושבה ממש – רחוב קטרוני. שם התגוררה משפחת קריזה. ביתם היה כמין בית שני לנו, ושם, בעיקר בשבתות, היתה מהומת תמיד של קולות מדברים, שרים, מתווכחים בחימה שפוכה. היום אני יודע שהגדולים בחמשת ילדי המשפחה היו בני דורם של הורי, שעלו לארץ מאותם מקומות ובאותו זמן וכי שם מצאו הורי משהו מחמימותו של בית, שנקרעו מתוכו לעולמים.

בזכרוני נחקק המתח התמידי סביב שולחנה של משפחת קריזה, איזשהו ויכוח אינסופי, שמדי רגע איים לשרוף הכל, היה נרגע, שב ומתפוצץ, וכך מדי שבת בשבתו. האב היה חסיד על פי מזגו, איש "המזרחי", אורג על פי אומנותו, והוא ובניו התפרנסו מצבעות. הבן הבכור היה מפא"יניק, השני רוויזיוניסט, יחיאל מן "הבחרות הסוציאליסטית", ושתי הבנות הצעירות פרשו עד מהרה והלכו לקיבוצים, כלומר רחוק הרבה יותר. האֵם אהבה לקרוא עיתונים וסיפורים ביידיש.  את האוויר, זה עשה עלי רושם, אפשר היה לחתוך שם בסכין. וכמין דגש חזק, קצב איזשהו גמגום הן את דברי האב והן את דברי הבן הבכור, שמצד אחד הצחיק אותי ומצד שני חיזק את התחושה שכאן ממש נעקרים הדברים מתוך הלב. 

זה הרקע לסודו הייחודי של יחיאל. לכאורה הצליח במה שהיה שמור בעיקר למיוחסים, לבני האיכרים – הוא עלה למדרגת אורז. בעבודות הפרדס ניצב האורז בראש הפירמידה, ולא זו בלבד שהוא היה ראש כל קבוצת האריזה ולא היה שכיר-יום כי אם מקבל סכום גבוה, קבוע, לכל העונה כולה, אלא שמעמדו החברתי היה רם, אריסטוקרטי.

הסוד היה שאין כל ההישג הנכבד הזה נחשב כלל בעיני יחיאל. בחורף, כך היו מספרים בתערובת של תימהון ולגלוג, אינו עובד אלא לתכלית אחת – כדי שיוכל להתהלך בטֵל בקיץ ולצייר. עניין זה כולו היה זר ומוזר בשכונה זו של בעלי מלאכה וקשי יום. מה זאת אומרת – להסתובב קיץ שלם ולצייר תמונות? ולא רק על זה מבזבז הוא את שכר האורז. משנארזה תיבת הפרי האחרונה, עולה יחיאל על אונייה ומפליג לפריז, סיפרו, ושם יושב ומצייר עד ממש לפני שנפתח הקטיף. הוא חוזר ישר לעונה. כך, דרך התמיהות ההן, עמדתי בפעם הראשונה על קסמו וזרותו של עולם האמנות. עכשיו אני יודע שבאמת לא נסע בשנים ההן לפריז אלא פעם אחת בלבד. אבל כשקראתי עכשיו מכתב שכתב בשנים ההן אל הוריו, כמעט שמעתי את הדברים שניסרו אז בין רחוב חפץ-חיים לבין רחוב קטרוני וטבעו חותמם בנפשו של הילד: "לפריז לא נסעתי, אני נמצא בצפת. בה אני מצייר יומם ויומם ויומם. זוהי עבודתי ושאיפתי, לה אני מקריב הכל, לא רק את המצב הכלכלי שלכם כי אם את כל ישותי. אם אינני אדם ריאלי, תשפטו אותי לחובה או לזכות, זה לא אכפת לי. כזה אני וחסל".

ואכן, כעבור שנים, גם לאחר שהתרחקתי מהמושבה ונפתחו לי עולמות נוספים, נשאר שמו של יחיאל קריזה מחובר אצלי עם אותו סוד, עם החיבור הראשון שחיברה נוכחותו את המציאות הדלה של השוק הקטן עם מחוזות הדמיון של האמנות.

בפעם הראשונה – ואולי היחידה – רגש בין רחוב חפץ-חיים לבין רחוב קטרוני הוויכוח על התרסה זו שהתריס יחיאל: "זוהי עבודתי ושאיפתי, לה אני מקריב את כל ישותי"... וכעבור שלושים שנה, כשעמדתי לצאת ללונדון כיועץ לענייני תרבות בשגרירות ישראל, היה אולי המעשה הראשון שעשיתי – הלכתי אל יחיאל קריזה, אל האטלייה שלו ברחוב מזא"ה בתל-אביב, ורכשתי את אחד מציוריו האחרונים לתלותו כעין קמע, ואולי כמזכרת לאותה תמונת-תשתית שבלבי. זה היה שנתיים לפני שהלך לעולמו.  

תערוכת עבודות של יחיאל קריזה מוצגת במשכן לאמנות, עין חרוד. בתערוכה מוצגות כ-150 עבודות [מידע נוסף]

קטלוג התערוכה ניתן לרכישה בחנות הספרים של המשכן לאמנות.