מתוך דברי האמנית באירוע השקת הספר

חג שבועות, 27 במאי 2009

אני רוצה להודות לדוברים מקרב לב, ולמשכן על האירוח של הפאנל הזה, ולכם הקהל שבחרתם לבוא הנה בחג הביכורים.

הייתי רוצה לומר מילים אחדות על הענין שיש לי בקומפוזיציה שבה הדברים מסודרים זה על יד זה ו/או זה אחר זה. צורת האירגון הלאקונית הזו חוזרת בעבודות רבות שלי.  היא מוקצנת ומובלטת מאוד באחדות מהן.

 כגישה לאירגון של חלל זו אינה קומפוזיציה 'רגילה' של ציור. (מובן שצריך לשים את המילה 'רגילה' במרכאות). על כל פנים, אין זה 'רגיל' לפחות לגבי ציור שיש לו עולם בדוי; דמויות וחפצים, ציור שמראה חללי פנים וחוץ. הנטיה בציור כזה, שיש לו עולם בדוי היא לבנות איזה שהוא רצף חללי בר מימוש בתודעה של הצופה. מופר ככל שיהיה – נניח כמו בקוביזם – עדיין רצף, עדין תמונה אחת. עדין תמונה שנתנת להכלה במבט. גם מבחינת הגודל והמרחק של הצופה ממנה. 'איש עם הגיטרה'של פיקאסו, מפורק ככל שיהיה, עדין מחזיק חדר ובו איש עם גיטרה. הצופה אומנם מתבקש ע"י הציור שלא לממש חלל כזה, אבל הוא עושה את זה אף על פי כן. מה שבציור הוא למעלה, למטה, קדימה ואחורה מאפשרים לחשוב על מקום, על חלל, שנמצא קודם בעולם, לפני שהגיע לציור.  התלות בציור של תנאי ראיה, של הרשתית (קוראים לזה ציור רטינלי – של הרשתית) היא עדיין חזקה מאוד.

גם במקרה של ציור שמחובר חזק למסורת של הקולאז'– כלומר ציור שנהנה ומתפרנס מן החלקיות והמקוטעות של גזירה והדבקה – הנטיה ה'נורמלית' היא לייצר מתוך הציור החלקי איזה שהם עזרים לליכוד החלל, אפילו אם רק ברמז.  הקומפוזיציה 'אורזת' הכל יחד,  מייחסת את המקטעים זה לזה בסוגים שונים של תלות ובכך מעניקה משמעות לחלקים ביחס לשלם שהוא הציור כולו. ציורים של לארי ריברס או רפי לביא או יאיר גרבוז, לצורך הדוגמא, מפורקים ככל שיהיו, הם ממציאים או בוראים, והם מלכדים  את ה'מקום', המקום האוטונומי של הציור, את החלל המסוים שלו שבו מתרחשות כל ההדבקות הללו. 

אפשר לומר שתפיסת החלל של הקולאז' היא מסקנה לוגית הכרחית מתוך הפרוייקט של הקוביזם, וכמוהו, לפחות במקרים הבולטים של הקולאז', גם הוא ברצונו או שלא ברצונו מחובר לציור רטינלי.

בסוגרים ורק לצורך האילוסטרציה: למשל תנועת הדאדא סרבה לקבל את שוויטרס לשורותיה בטענה שאומנם הוא גוזר ומדביק כרטיסי רכבת  ומודעות של העירייה, אבל בסוף הוא מרכיב תמונה כמו שפוסן הרכיב תמונה, (בהדבקת שדות עומק זה על גבי זה ליצירת אחדות הרמונית רציפה) ולכן ראו בו  ראקציונר שאינו מבין את המשימה...כשהמשימה היא ציור כמודוס של מחשבה, לא של הנאות חושים, לא של התענגות על העין.

טוב. שוויטרס קלאסי או לא קלאסי שאלה בפני עצמה, אבל הקולאז' כרעיון, כבר יש לו בעיה עם הרשתית. הוא קונספטואלי יותר, מעצם המהלך שלו  ביחס לגזירה והדבקה. כשהתחלתי לצייר בשנות השבעים הייתה לי תחושה חזקה שרוב הקולאז'ים שאני מכירה לא מציעים פיתוח מספיק מעניין של שאלת החלל. למשל: מכיוון שבמצב החלקי, הגזור והמודבק כל שאלת מימוש החלל עוברת קונספטואליזציה חזקה, (זה כבר לא רק הסיפור של התמוני, או הרטינלי, נפתחת כאן אופציה נהדרת לחשוב מחדש יחסי חלל-זמן, היסטוריה... אירועים...פסיכולוגיה, רגשות... נאראטיב... בקיצור, לחשוב מחדש את שאלת החלל מבלי לשבת בנוחיות על הנכס הזה של האוטונומיות של החלל הציורי. שהאוטונומיה הזו תהיה רק צד אחד של הסיפור שאפשר לספר על החלל.

אצל רפי לביא שהיה המורה שלי: מתרחשת קפיצה מנטלית שמתרחשת במעבר מרפרודוקציה של אמנות מהמאה ה19 נניח, למודעה מרמלה, אבל הקסם וההון של החיכוך הזה והאחריות שלוקחים עליו הם נתונים של הקפיצה עצמה. להערכתי ולהבנתי הפערים של התנגשות כזו לא נפתחים לשאלה שחורגת מן הארוע התמוני.  

  אני חושבת שהמחזור הראשון שלי, מחזור תל-חי שנעשה בין 74- ל-78, קשור במחשבות האלה ולכן היה שם חשוב מאוד שכל המחזור מתחיל מארוע היסטורי מוכר וידוע שאין לו בהכרח שום תשתית תמונית או חללית ספציפית. את זה היה צריך להמציא. מצב כזה מערער על הנחת התשתית של הקולאז' שהיא קודם כל לקטנות. ( יש לי חתיכות של כל מיני דברים ועכשיו אני אעשה איתם משהו). תל-חי, וכל מה שבא אחר כך, לא יושב על המודוס הזה של לקטנות. אם עלי לומר זאת בצורה מפושטת וגסה מאוד, אז אין לי אוסף פרגמנטים ואינני מרכיבה כד שבור: עלי להמציא  - יותר חזק: לברוא את הפרגמנטים של מה שלעולם לא יצטרף אפילו לכדי כד שבור.

 תמר גטר

בחזרה לראש הדף